ביתי נחרב בטיל אירני ובכל זאת אני חוזר לאותו מגדל: הכחשה ? הדחקה ? או יכולת להסכין עם החיים בארץ
ארנון רולניק | 17/1/2026 | הרשמו כמנויים
לפני כחצי שנה, בלילה של ה-14 ביולי 2025, ביתי במגדל בדה-וינצי 14, הסמוך לבסיס הקריה בתל אביב, הפך למוקד של הרס. הטיל האירני פגע במרכז, ודירתי ספגה את המכה הישירה. כל תכולתו של ביתי הפך לאפר דק.
לא הייתי בבית. זו העובדה היבשה שהצילה את חיי. עם תחילת "עם כלביא" הבנתי שהסכנה רבה, וביליתי את אותו לילה נורא בביתה של חברה מחוץ לתל אביב.
כשחזרתי לראות מה נותר, הבנתי את משמעות המילה "נמוג". כל רכושי – ספרים שנאספו בעמל של שנים, מזכרות חיים, המרחב הבטוח והאינטימי שלי – הכל נעלם בתוך ענן האבק והפיח של הפיצוץ העז.
ועכשיו, אני עומד בפני החלטה שעל פניה נראית חסרת היגיון: אני חוזר. חוזר למגדל התאום, הסמוך ממש למגדל שנפגע, מטרים ספורים מזירת האירוע. אנחנו חוזר לגור בצלו של אותו איום, בסמיכות לקריה, אל אותו "לוע הר געש" שהתפרץ רק לפני זמן קצר.
מהו המנגנון המאפשר חזרה לאזור הסכנה?
כפסיכולוג קליני, אני מוצא את עצמי מתבונן בהחלטה הזו לא רק כדייר, אלא גם כמטפל המנסה לאבחן את עצמו. מה מניע את השיבה הזו? האם זהו סימן להדחקה עמוקה של הטראומה? האם זו הכחשה ("לי זה לא יקרה שוב")? או שמא מדובר במנגנון אחר לגמרי, מורכב וייחודי למציאות הישראלית?
הכחשה היא לרוב תהליך מודע או מודע למחצה, שבו אדם בוחר להתעלם מעובדות או רגשות לא נוחים. הדחקה היא מנגנון פסיכולוגי לא-מודע לחלוטין, שבו המוח מסלק חוויות טראומטיות או מאיימות מתוכנו, מבלי שנשים לב לכך.
הקוראים את שאני כותב כאן יכולים להעיד שזה אינו תואם אף אחד ממנגנוני ההגנה אלו. אני הייתי מגדיר זאת "כ"הסכנה" – היכולת להסכין כלומר להיישיר מבט אל המציאות. אקשר זאת למונח אחר: בשנים האחרונות אפשר לקרוא בספרות ה DBT על " “ Total Acceptance, או "קבלה מוחלטת" זה מונח רחב ועמוק. הוא דומה ל"להסכין" בכך שהוא מדבר על קבלה של המציאות כפי שהיא, ללא שיפוטיות או התנגדות.
לחיות למרגלות הר געש
ישנה תופעה מוכרת ברחבי העולם של אוכלוסיות החוזרות לגור למרגלות הרי געש פעילים. האדמה שם פורייה יותר, הנוף עוצר נשימה, והבית הוא בית. הם יודעים שההר עלול להתפרץ שוב, ובכל זאת הם שם. האנלוגיה הזו מהדהדת את החוויה הישראלית בעוצמה מאז ה-7 באוקטובר 2023. אנחנו חיים על הקצה. ההחלטה שלי לחזור למגדלי דה-וינצי היא ההחלטה של תושבי פומפיי המודרניים. זו אינה בהכרח התעלמות מהסכנה, אלא בחירה אקטיבית בחיים, גם כשהם מתקיימים בצל אי-ודאות קיומית.בספרות.
תוך שאני כותב את המילים הללו, ממש ברגעים אלו אנני חוזר מהצגה מהנה בתאטרון וכרגיל אני מכבה את הטלפון – בגמר ההצגה, אני פותח את הסלולרי והנה הוא מלא הודעות מחברים ומשפחה תארזו מזוודות הם כותבים טראמפ עומד להתקיף ויש הסתברות גדלה שהאירנים יגיבו במתקפת טילים. אני שומע חדשות והחשש שוב גובר. פתאום המילים היפות של להסכין עם המצב אינם כה מדויקות. ושוב אנו שוקלים להתפנות מהמקום.
מראס סודר ב 1973 לתל אביב 2025
החוויה הזו זורקת אותי אחורה בזמן, אל מלחמת יום הכיפורים. אז, כסגן מפקד בסיס ראס סודר בסיני, נדרשנו לפנות את הבסיס בשל התקדמות של המצרים . זכורה לי תחושת העקירה, הצורך לסגת מול סכנה מוחשית. שם, הפעולה המוכתבת הייתה עזיבה. בריחה לשם הישרדות.
כשבועיים לאחר תחילת מלחמת יום כיפור עלינו חזרה לבסיס הנטוש והפגוע. כמו היום חשתי גם אז חשש מהחזרה למקום המסוכן. גם כעת חוזרת ההתלבטות והיא מוחשית לא פחות, אך התגובה הנפשית שלי שונה. אני בוחר לחזור. יש בשיבה הזו תיקון לחוויית חוסר האונים של 1973. זוהי אמירה של בעלות (Agency) על הגורל: אני לא פליט שבורח מהתופת, אני אדם הבוחר היכן להניח את ראשו, גם אם הכרית מונחת באזור סכנה.
המטפל בתוך "מציאות משותפת"
הספרות הפסיכולוגית העוסקת בטראומה, במיוחד זו שנכתבה בישראל בשנים האחרונות (על רקע ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, מרבה לעסוק במושג "מציאות טראומטית משותפת" (Shared Traumatic Reality). בניגוד למצב הקלאסי שבו המטפל יושב בחוף מבטחים ומסייע למטופל הסוער, כאן המטפל והמטופל חולקים את אותה סירה מיטלטלת.
כשאשב בקליניקה החדשה שלי במגדל, מול מטופלים שידברו על חרדה קיומית ועל פחד מטילים, לא אהיה עוד הצופה המרוחק. אני אהיה "המרפא הפצוע" שביתו שלו נחרב. יש בכך סיכון, אך יש בכך גם כוח עצום של אמפתיה ותוקף. היכולת להחזיק תקווה עבור המטופל, כשהמטפל עצמו בונה את חייו מחדש על ההריסות, היא אולי תמצית החוסן הישראלי.
החזרה למגדל בדה-וינצי היא הצהרה. היא הצהרה שמשמעות החיים בישראל כרוכה ביכולת לשאת את המתח שבין הבנייה להרס, בין החרדה לתקווה. זהו הניסיון שלנו, כאנשים וכאומה, להביט אל ההר הגעש, לדעת שהוא שם, ועדיין – לשתול פרחים בגינה ולבשל ארוחת ערב. כי זה הבית.
