בלוגים | שפיות זמנית

חתולוגיה עיונית | אבנר הדס

אבנר הדס | 25/12/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מבוא

העבודה הטיפולית מתרחשת בנבכי הנפש ובין נפשות ומטבעה סמויה מן העין. יחד עם זאת היא מתבצעת במרחב פיזי ממשי ומרחב זה על מבנהו ותכונותיו מהווה שותף בלתי נפרד למהלכים הנפשיים. בלשון הטיפול אנו כוללים את המרחב במונח "סטינג" המתאר בין היתר את מכלול התנאים המאפשרים את הטיפול. מרחב הביניים, המושג שטבע וויניקוט, בו מתרחש המשחק ובו מתרחש הטיפול, שוכן וירטואלית בין המרחב הפיזי הממשי למרחב הפנימי המפונטז. במאמר זה ננסה להנכיח את מרחב הביניים דרך סיפורו של מקום וסיפורה של חתולה אשר הפכה חלק בלתי נפרד ממרחב זה ולהציע כי עיצובו ופתיחתו של המרחב הטיפולי המוסדי לאלמנטים חיים נוספים נושא עמו יתרונות משמעותיים לתהליך הטיפולי עבור משתתפיו כולם, משפחות וצוות כאחד.

The cat is the only animal to have succeeded in domesticating man. Marcel Mauss

בתחילה הייתה החצר. בחצר בנו בית מוארך, גן ילדים, וכשגבהו הילדים ונטשו את הגן, הושיבה העירייה במבנה את מחשבי החשבונות שלה, והבניין התאים עצמו אליהם, כפי שהתאים עצמו לילדים. והחצר התאימה לכולם. עץ הפיקוס במרכזה התעבה וגבה ושירג עצמו סביב עמודי סככה שכוחה בצדו, ובחול הכבוש בין שורשיו, משפחה פעלתנית של עכברי שדה חפרה לה דירה ומעון. וכשרבו חשבונות העיר וקטן המבנה מהכילם, נדדו החשבונאים למקום אחר, מהודר יותר, ואל הבית הגענו אנו, ופתחנו בו מרכז הורים וילדים. ועל אף שהיה הבניין ישן, ושנותיו נשמעו בחריקות קירותיו ובגשם המטפטף במסדרון, אהבנו אותו מאוד. אותו ואת הפיקוס המזדקן להנאתו בחצר. וכפי שאהבנו אותו, אהבנו גם לספר במגרעותיו, ואלו לא הסתירו עצמן. עד מהרה, כל באי המקום, הורים וילדים אהבו את החצר ואת המבנה, את החדרים הצפופים, את חדר האמנות שגדלו כצוללת כיס, ואת המטבח רחב הידיים, טחוב הארונות ונטול המים החמים, שהפך ללב הבית. לב משותף להורים, לילדים ולצוות, מושא קיטורים מתמיד, שקצת הזכיר משפחה – אם לא תהיה - על מה נתלונן.

- פרסומת -

מפגש ב"צוותא"' עם אסתי דינור והסופרת יהודית קציר
בנושא: התאהבות ארוטית ותרומתה להתפתחות העצמי | 22/2/26 ב'ישראל יפה'. ת"א

וכך, הפכו החצר והעץ, המבנה והריהוט שנקבץ מכאן ומשם, המשפחות והעובדים לבית. בית ללא לינה, ועדיין בית.

ביון (1) בחר במונח מיכל על מנת לאפיין את האזור הנפשי בו מתרחש עיבוד חומרים נפשיים בין שני אנשים. החל מהתהליך בו האם או המטפל הראשוני, מסכים להחדרתם של חומרים אלו מהתינוק אל נפשו, מעבד אותם במה שביון קרא לו פונקציית אלפא, ומחזיר אותם לתינוק לעוסים למחצה על מנת שיוכל להמשיך לעכלם. אין זה מקרה שאנו נזקקים לדימויים מעולם העיכול והאכילה על מנת לאפיין תהליכים אלו. נראה כי הורגלנו להחזיק בדימוי הבסיסי של אבות הטיפול הנפשי, דימוי שנשען על מודל מכניסטי של עיבוד חומר. הבית בראייה זו, עשוי לספק לנו מודל מורכב יותר של עיבוד נפשי, או אולי, הרחבה של מושג המיכל. אין כוונתי לבית במובן המטאפורי השכיח בספרות ובשיח הטיפולי. כשמטופל מספר לנו על הבית שלו בדרך כלל מוסטת תשומת הלב לקשרים וליחסים האנושיים בין שוכני אותו בית. הבית עצמו, הקירות, הריהוט, הצמחים ושוכניו הלא אנושיים נשארים בגדר תפאורה אם בכלל מוזכרים. האל-ביתי של פרויד (7) גם הוא מתייחס להיבט המופנם של הבית כמשכן היחסים והביטחון ומשאיר מחוצה לו את היבטיו הדמוניים ונשאר נאמן לראיית הבית במטאפורה ולא כחומר ממשי. גסטון בשלאר (3) מציע בספרו "הפואטיקה של החלל", גישה אחרת בה הבית הינו קודם כל אבניו, קירותיו ורהיטיו, כעין ישות חיה המקיימת יחסים עם סביבתה האנושית והלא אנושית ומשמשת מיכל העומד בפני עצמו וכמו המיכל הביוניאני, שותפה ראשית לעיצוב מהותם של השוכנים בו.

ולאותה חצר דלפונית, הגיעה יום אחד חתולה. תחילה חתולה ללא שם תואר כלשהו. רק חתולה. גמישות נעה עטופת פרווה בשלושה צבעים. חוסר שייכותה בולט לעין. זרה למקום וליושביו, בוחנת, מנתחת, מחשבת סיכויים, איננו יודעים. אך לרגע הביטה ישר בעיני ושאלתי בקול רם "את רעבה?" היא לא ענתה. הלכתי למטבח, שמתי מעט גבינה בצלוחית ויצאתי. היא כבר הייתה בדרכה החוצה. פססס פססס קראתי בחתולית הדלה שבפי. הסתכלה עלי, הסתובבה וחזרה. שני מטרים ממני עצרה והמתינה. "את באמת רעבה...הנה" הנחתי את הצלוחית וזזתי אחורה. החתולה בחנה את המצב והעזה להתקרב ולרחרח. אהבה את שהריחה והחלה ללקוק במרץ, כשכל הזמן עין אחת שלה עוקבת אחרי בזהירות.

חשתי שמחה. שמחת ילדים. להציע אוכל ליצור חי שמסכים לקבלו, גורם באותו הרגע להתרוממות רוח, לאושר קטן, לשמחה, לתחושת טוב כללית. אני מנסה לדמיין את תחושת ההנקה של אם כאשר הילד יונק משדה. התחושה הפיזית המעוררת את אותו אושר, כשם שבעיה בהנקה יוצרת תסכול וכאב. קשר נוצר כאן ללא מילים, ללא משמעות בבסיסו, רק צורך וסיפוקו והמפגש ביניהם מייצר קסם, אושר קטן. הנה בעיית הגופ-נפש בהיווצרה. מה הקשר בין הצורך – אצל החתולה, לסיפוקו – הגבינה, ולתחושת האושר – שלי לפחות, איני יכול להעיד על שלה. עולה הבחנתו של ביון (2) על הקשר הנוצר בין פרה-קונספציה למימושה, אבל השמחה אינה צריכה סיבות וגם לא פירושים. סיימה ללקוק, הסתכלה בי לרגע והלכה. "להתראות" אמרתי אחריה, וחזרתי לעיסוקי. היא לקחה את ברכתי ברצינות ולמחרת הופיעה שוב בחצר, עומדת בביישנות ליד גזע הפיקוס הגדול. כשסיימה את הגבינה הפעם, נדמה היה לי שסימן קלוש של שאלה נח על שפמה, שאלה שמיד התרגמה בראשי ל "יש משהו אחר?" ומיד עניתי לה "אני אראה אם יש משהו יותר טעים" וכשחזרתי עם פרוסת נקניק ניכרה שביעות הרצון על שפמה ואזניה. אכלה את הנקניק הסתכלה בתודה, והלכה.

אני מאניש אותה. אכן מפלט קל על מנת לייחס את הקשר כולו לדמיוני. ואולי היא מחתלת אותי? כך או כך, מתחיל דיאלוג ביננו שאינו תלוי בפרשנות הצופה אלא בחילופי הטובין ביננו ובתחושות האושר הקצרות הנלוות לכך. החתולה חוזרת כמעט מדי יום, ומזונה הולך ומשתדרג. לאחר מספר ימים אני מביא עבורה אוכל ייעודי לחתולים ונראה שהיא נהנית ממנו. אנחנו ממשיכים לדבר. בהסתכלות לאחור על אותה תקופה, אני מעביר את האחריות אליה. היא זו שהגיעה והציעה הצעה מפתה: "אתה תדאג להביא אוכל טעים ואני אועיל בטובי לאכול אותו, ואתה תשמח מזה מאוד. מתאים לך?"

בוודאי השבתי, זו עסקה מצוינת, בואי נתקע כף על כך.

"לא נראה לי," השיבה, "עוד לא מוכנה שתגע בי"

- פרסומת -

מכבי מגייסת פסיכולוגים/ות קליניים/ות
למערך בריאות הנפש בפריסה ארצית

הרימה זנבה ונעלמה.

חלפו הימים, שמש דורסנית התחלפה בענני סתיו ואלו פינו מקומם לגשם רטוב שבוצץ את הגינה והותיר עקבות בחדרינו וגם הגשם הובס ואביב חבק את פירות הפיקוס טרם יפלו דביקים ומרגיזים על החצר כולה. וכל אותו זמן, בעלת הפרווה החביבה המשיכה להופיע בקביעות ולעמוד בחוזה אותו כרתה עמי. ולאחר כחודש חיפשה הפרווה זהות שמית ונקרא שמה מיצי.

כשנתיים לאחר מכן, שאל אחד מהמטופלים מה עושה החתולה בביתנו והסברתי כי אנו באימוץ הדדי ואז שאל לשמה והשבתי "מיצי" ,"וואוו, ממש השקעתם בשם" צחק בתגובה.

עברו חלפו להן מספר שנים, ומיצי, שכבר בהגיעה לראשונה לחצר, לא הייתה צעירה במיוחד, הלכה וזקנה ואל החצר הגיעו עוד חתולים, צעירים ורעבים ומיצי נאלצה להילחם על מקומה ולא תמיד בהצלחה. במקביל, קשרנו התהדקו והיא נאותה להיכנס מדי פעם למשרד ולבדוק מה חדש והאם ניתן לקבל משהו טעים. חודשים ספורים עברו, ומיצי התנחלה לחלוטין בחדרי, כשאת רוב היום היא מעבירה בישיבה קשובה על פינת שולחן העבודה ולעיתים יוצאת לגינה בזנב מורם, מוודאת שכל שוכני החצר החתוליים מכירים במעמדה החדש. כך עברו להן מספר שנים והנה, לפני שנתיים הוחלט להעביר את המרכז הטיפולי למקום חדש, מפואר ומרווח.

ככל מעבר, גם זה היה כרוך בעצב וחששות לצד תקוות וסקרנות. ומעל העיבה המחשבה – מה יהא על מיצי. ברור היה כי לא ניתן להחזירה לחיי רחוב, ומצד שני, כיצד נעביר אותה למקום החדש והמצוחצח שביננו כינינו בחשש "בנק". מעט במפתיע, גילינו שלחששותינו שותפים רבים. כמעט כל המטופלים התייחסו למעבר הקרב ובין התייחסויותיהם הוזכרה מיצי רבות, לרוב דרך היזכרות פתאומית "אוי...ומה יהיה על מיצי?" כמי שעסוק בטרדות שלו ולפתע נזכר במישהו נוסף. שיח המעבר והפרידה עם המטופלים היה לא פשוט ואיזכורה של מיצי הפך את הדיאלוג בין אשת הצוות לבין המטופל לשיח משולש בו נוכחת יישות נוספת שמעמדה לא ברור אך קיים בהחלט. אברהם שליו, בספרו "המטפל הפרוותי" (6) מתייחס לחיית המחמד בטיפול כמייצגת את המטפל שבתורו מאפשר את מרחב הביניים הינקותי הראשוני. השיחות הדאוגות על "מה יהיה עם מיצי" הכילו את הדאגה המשותפת לקיומו של מרחב הביניים שאפשר את כל שקרה באותו מבנה, באותה חצר, ואת החרדה משבריריותו של מרחב זה, חרדה שהושלכה על גורלה של מיצי, על ידי אנשי הצוות והמשפחות גם יחד.

מאחר ולא נמצא פיתרון ראוי עבורה, הוחלט בסודיות להעביר את מיצי אתנו ולשכן אותה מחדש באגף החדש והנוצץ שהוקצה לנו. רוח נעורים נכנסה בנו (אך לא במיצי הנרגנת) ובמבצע מורכב הגנבנו אותה למקום החדש הפעם ללא חצר מפנקת אלא בקומה שניה ללא גישה מיידית לחצר, מה עוד שבתחילה אכן הסתרנו את קיומה באגף. שותפות הסוד בין אנשי הצוות יצקה תחושת ליכוד ומרד קלה וכמובן, חיזוק דמותינו כאנשים שוחרי טוב בעיני עצמנו. ומיצי? לא התרשמה יותר מדי אבל נראה שהביעה שביעות רצון מהסדר החדש. ,

בתוך כשבוע חידשנו את הפעילות וכשחזרו המשפחות שמנו לב להתלהבות והשמחה כשגילו שמיצי ממתינה להם באדישותה הרגילה, הפעם על ספה מפוארת הצופה אל הכניסה. סודות קשים לשמירה והשמועה בדבר נוכחותה החתולית של מיצי במשרד בקומה השניה עשתה לה כנפיים ומעריצים רבים עלו לבקרה, והיא קיבלה אותם באדישותה המלכותית הרגילה. כך התקבלה מיצי כחלק אורגני מהמרכז ואנו שמחנו מאוד שנמצא פיתרון לימי זיקנתה.

במשכנה הקודם, נהגה מיצי לצאת החוצה כרצונה ולמרות נוכחותה בחיי המרכז עדיין הייתה נטועה בסביבה הפיזית החיצונית לו. במקום החדש, אין באפשרותה לצאת מחוץ לבניין ומאידך, המרחב הפנימי בו היא חיה, גדול ומורכב בהרבה מביתה הקודם. עובדה מרחבית זו הלכה ושינתה הן את התנהגותה, הן את משמעותה בחיינו, צוות ומטופלים כאחד.

מרי דאגלס (4) האנתרופולוגית הבריטית בספרה "טוהר וסכנה" הגדירה את המושג "לכלוך" כמציין תרבותי של דבר שאינו במקומו. מבקרים הנכנסים בדלת המרכז שלנו, מפנים מבטם ימינה ומול עיניהם ניצבת ספה מכוסה סדין, מספר צעצועי פרווה וביניהם, חתולה אמיתית צופה בהם בשילוב של אדנות ואדישות. בעיני רובם משתקפת שאלה או מבוכה קלה המזהה את מיצי כדבר שאינו במקומו, ומאידך, אינה עונה להגדרתה האינטואיטיבית כלכלוך. הילדים הם הפותרים מבוכה קלה זו כהרף עין ושואלים "אפשר ללטף אותה?" ומיד מקבעים את מעמדה כחלק חי ונושם מסביבת המרכז. במובן זה מיצי מהווה (ללא ידיעתה ובחוסר עניין מופגן מצדה) גשר בין מערכות לכאורה נפרדות. כל חיית בית מהווה גשר שכזה המתווך בין הטבע לתרבות. במרכז מיצי מהווה גשר מתווך בין המוסד לבאים בשעריו. מקום טיפולי, מזמין ככל שיהיה, עדיין נתפס כגוף חזק אליו באים וממנו הולכים, ואין זה משנה אם מדובר בבית ספר, מרפאה, בית חולים או מרכז טיפולי. לתפקידם החשוב של חתולים במערכות טיפוליות יש עדויות רבות כפי שמציינים ווגנר ושותפיה (8) במחקר על מקומם של חתולים במחלקות פסיכיאטריות, אנו מרגישים תחילה, ומבינים בהמשך, גם על פי דבריהם של משפחות המטופלים, כי מיצי בנוכחותה השקטה מאפשרת הזדהות דו צדדית. מחד היא חלק ברור של המוסד עצמו ולא סתם צוחקים חלק מהאנשים על כך שהיא המנהלת האמיתית של המקום, ומהצד השני, היא מזוהה כיחיד, כזה שבו מטפלים במקום הזה. גם כאן, החתוליות שבה מהווה מבחינתנו מודלינג מושלם לטיפול שכן אין היא באה לבקש עזרה וגם אינה באה בכעס לדרוש אותה אלא מקבלת את שלדעתה מגיע לה בתחושת זכאות אצילית ולא ניתנת לערעור, כזו שראוי שתלווה כל אדם הנזקק לעזרה ואינה סותרת הכרת תודה כשעזרה ניתנת

- פרסומת -

מכבי מגייסת מנהל/ת תחום פסיכולוגיה ארצי/ת
תפקיד בכיר עם השפעה רחבה

דיון

.החתול, ככל חיה אחרת, הינו גם הזר. הלא אנושי. ככזה הוא אוגר בתוכו השלכות מסוגים שונים. נדמה כי אנו רגילים לחשוב על הזר במונחים שליליים, כעל דבר שיש להתגונן מפניו. לימור חלמיש, (5) בסקירת הרצאתה של אירמה ברנמן פיק (2017) מדגישה את הזרות כמאפיינת שלושה: זה שהוצא מתוך הכלל, זה שנחווה כמגיע מבחוץ, וזה שאינו הולם ושונה מהמקובל. שלושתם מעוררים בנו תחושות הנעות בין הימנעות עבור דרך דחייה וגמור בתוקפנות. מקומה של מיצי, למרות היותה זרה למהותנו האנושית, אינו בין הזרים האלו, כמעט ניתן לומר כי היא מייצגת השלכות הפוכות אצל רוב באי המרכז. נכון, לעיתים רחוקות אנו נתקלים באנשים אשר טבוע בהם פחד קדום מחתולים ואז עולה זרותה החתולית במלוא הדרה, דרך תגובות חרדה של אותו אדם, אך לרוב התגובה אליה היא כמייצגת את הביתי, בניגוד מוחלט לאלביתי. יצורים חיים אחרים החולקים עמנו את אותו המרחב, נמלים או מקק מזדמן, אינם זוכים לאותו יחס והתגובה אליהם תואמת את מעמד הזר המפחיד והדוחה. כיצד תפסה מיצי את תפקיד הביתי למרות היותה נטע זר בסביבת המרכז? דומה כי ללא ידיעתה ובטח ללא הסכמתה, מיצי מאפשרת את היווצרות מרחב הביניים הטיפולי כבר ברגע הראשון בו נכנסת משפחה חדשה בשערי המרכז. מרחב הביניים, כפי שניסח אותו וויניקוט (5) מתייחס לאותו מרחב משותף הנוצר בין האם לתינוק ומהותו שוכנת בתווך בין המציאות החיצונית למציאות הנפשית הפנימית. זהו מרחב המאפשר קשר בין אנשים והוא קרקע היצירתיות והבסיס לקשר בין סובייקט לאובייקט. מיצי, ובהשאלה, כל אובייקט הממוקם בתווך הזה שבין המציאות לתפיסתנו אותה, יוצרת תנאים להיווצרות מרחב ביניים בין באי המרכז והרחיבה את המושג לשותפות של שלושה. עוד לפני כן, היא מאפשרת היווצרות זו עבור כל אחד מאנשי הצוות בוקר בוקר. מרחב הביניים המהווה בעיננו תנאי הכרחי להנעת תהליך טיפולי אינו שייך רק למרחב הנוצר בחדר הטיפולים בין מטפלת למטופלת אלא מתקיים בכל מפגש פורה בין אנשים וקבלת הפנים החתולית בפתח המרכז כמוה כהכרזה שכאן הדבר אפשרי. אין היא נדרשת לעשות דבר מלבד להיות נוכחת כפרימה מסוימת של "המקובל והראוי" על מנת לסדוק את ההגנות ולאפשר את צמיחתו הרגעית של מרחב ביניים בין המציאות הפנימית והחיצונית. השימוש במה שנתפס תרבותית כאובייקט – חתולה – לבין הגילוי המיידי שהיא גם סובייקט עמו ניתן ליצור קשר מהווה גילוי המקרין על תהליך העבודה במרכז למן הרגע הראשון ועד סופו. במובן מסוים, נוכחותה משרתת את הטיפול כשהיא משמשת אובייקט מתמיר ראשוני, כהגדרתו של בולאס (1), דהיינו, הפנמת תהליכי השינוי שמבצעת האם ולא רק הפנמת דמותה. דרכו נתפס השימוש במרחב הביניים בדרך של ספיגת התהליך מהסביבה והפיכתו לחלק מהשינוי הטיפולי. בונוביץ (12) במאמרו על חדר ההמתנה כשלוחה של חדר הטיפול, מסב את תשומת ליבנו לחדר הסמוך לחדר הטיפול ולשלל המצבים הנפשיים הנקשרים בו, בראש ובראשונה, בהיותו ייצוג של סביבה מחזיקה עבור המטופל. הקשר בין המקום הפיזי לבין תחושת ההחזקה עובר דרך עיצוב המקום, קביעותו, והמטען הדינמי המופקד בו בין פגישה לפגישה. הטיפול לדברין, מתקיים בעוצמה גם במרחב ההמתנה. נוכחותה של יישות חיה כגון מיצי, אך גם נוכחותם של צמחים (גם אליהם מתייחסים המטופלים בתדירות גבוהה), כמו גם הדינמיקה המתרחשת במטבחון המרכז, מעצימה את התכונות האלו של הסביבה העוטפת את חדר הטיפול הקונקרטי. איתמר לוי (9) מתייחס לתפקידו של החלון בחדר הטיפול ואומר: "החלון הוא המקום האחר, הפתח אל החוץ-אנליזה... מספיקה פיסת שמיים קטנה לשם הצצה חטופה לאינסןף". דומני כי החלפנו את החלון בחתול. המסקנה העולה מהתנסות זו היא שניתן ורצוי לרכך את גבולות הסטינג במרכזים טיפוליים באופן שיאפשר למרחב כולו לשמש כסביבה מחזיקה. אין לבלבל זאת עם עיצוב המקום בצורה אסתטית ונעימה אלא בערך המוסף של כניסת אלמנטים חיים המאפשרים יצירת מרחב פיזי בעל יכולת להתגשם כמרחב ביניים עבור באי המרכז כולם.

- פרסומת -

CBT פרונטלי צפון
גמול השתלמות • מוכר איט"ה • פיתוח יכולת בניית פרוטוקול • התנסות מעשית בכלי טיפול • MCT CPT ACT

מיצי חיה ביננו מזה תשע שנים ולהערכת הוטרינרית שלה היא בת 13-15 ולמרות מצבה הרפואי הלא מושלם (חולת כליות ולב) אנו צופים ומקווים כי תמשיך בשותפות במסע הקטן שלנו בעולם. למדנו ממנה לא מעט, בעיקר במקומות שלא חשבנו ללמוד מהם ולימוד זה, שעיקרו טיפול וחיבה חילחל היטב לקירות המרכז ולעור העוטף אותנו בתזכורת מתמדת של חיבור לעולם הממשי, הטבעי, הפרוותי, הרך והנעים, הנושך והשורט הזכאי לטוב הנאבק על מקומו ויותר מכל, הצנוע והמקבל, זה שאינו טרוד מעבר לארוחה הבאה.

כך לפחות, אנו מספרים לעצמנו ומעלים את חשיבותה של השונרא החביבה לדרגת חברת צוות לכל דבר ועניין. הרי אנו צריכים הצדקה לעובדה שבכל סוף שבוע החלו אנשי הצוות להגיע לבקר אותה ולדאוג לכל מחסורה גם בימים שהמרכז סגור, תחילה שני אנשים ואט אט נוספו מתנדבים ואיכות הטיפול במיצי המזדקנת לאיטה רק הולכת ועולה, כפי שסיכמה זאת אחת מחברות הצוות – פתחנו דיור מוגן לחתולה, הלוואי עלי...

ומיצי? בשלב זה אין לה תכניות אחרות. כל עוד התנאים נמשכים היא מסכימה להשאר, אבל כפי שהדגישה: לא מבטיחה כלום

ניווט בעמוד:

חתולוגיה עיונית | אבנר הדס

מבוא

דיון

מקורות:

מטפלים בתחום

עוד בבלוג של שפיות זמנית

טיפול באומנות כדרך להתמודד עם השתיקה

בצער רב התבשרנו על פטירתה של פרופ' דבורה פלורסהיים

תגובות

הוספת תגובה לפוסט