אזעקה, אזעקה, ממ״ד, ממ״ד - על תודעה מלחמתית של פעוטות

אלכסנדר מושקוביץ | 16/6/2025 | 789 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ב"ה

עמדנו בסלון, אני ואשתי, והתבוננו בתאומים שלנו "עוד לא בני שנתיים" נוסעים הלוך וחזור על הבימבות הקטנות שלהם, עולים עליהם בגאווה, ואז "כאילו מתוך טקס מתורגל " מביטים זה בזו ואומרים בתיאום מופלא:
"אמהה! אמהה! אזקע אזקע! ממד ממד!"

לא מִשׂחק של חיות, לא ריקוד, לא שיר ילדים. אזעקה. ממ"ד.

ואני עומד שם ושואל את עצמי:
איך יתכן שילדים שעוד לא מדברים שוטף, כבר מדברים "אזעקית" שוטפת?

אני, כילד "שגדלתי בין עצים ירוקים בעיר מונסי שבארה"ב לא הכרתי מילים כאלה.
אולי פחדתי מרעמים, אולי משודדים – אבל לא מהשמים עצמם.

והילדים שלנו? הם גדלים לתוך עולם שבו מציאות חירום היא מציאות יומיומית.
הם בונים ממ"דים מלגו, שרים על כיפת ברזל, מציירים קסאמים בטושים זוהרים.
הם שומעים אותנו מדברים בלחש לידם, אבל קול האזעקה צורח להם באוזן.

ואנחנו; ההורים, המטפלים, העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגים, צריכים לזכור:
שגם כשהשקט חוזר; הגוף עוד דרוך, והנפש עוד מתרגשת מכל דפיקה בדלת.

צריך שנהיה שם בשבילם. לא רק ברגע הפיצוץ או האזעקה, אלא גם ברגעים שאחריו.
להיות שם כדי לשמוע את המילים שלא נאמרות, לראות את החרדה שמתחפשת למשחק.
ולפעמים פשוט לשבת איתם – על הבימה, על השטיח, בתוך המציאות שלהם , ולתת להם להרגיש:
יש פה מבוגר. יש פה אוזן. ויש פה לב ששומע.