פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בְּאֵדִים של חג בודד מאד - תרצה אתר, אלתרמן ופגישה טיפולית של ערב חג

בְּאֵדִים של חג בודד מאד - תרצה אתר, אלתרמן ופגישה טיפולית של ערב חג

ד"ר ליאור גרנות | 4/4/2012 | הרשמו כמנויים

"כבר ערב, / האֹפק אדֹם ויגע./ אתה בודאי לא שומע/ אתה בודאי לא יודע/ שהערב/ ערב חג.// כבר ערב,/ העיר אורותיה הדליקה,/ צמרות אשליה הסמיקה./ כן, חג יש בעיר, ואני כאן/ מחכָּה/ לצעדךָ.// עיר חמה ושוקקת/ ריבועי זהביה מדלקת/ ולפתע צמרותיה שמטה/ כי אַתָּה/ לא אִתָּהּ.// שוב ערב, סביב זִקּוּקִים וירח/ שטים על העיר וְשָׁמֶיהָ./ אולי רק אתה היודע/ מה קרה כאן/ ומתי...// כן, ערב,/ שִׁכּוֹר משמחה ומבכי/ וכל נשמתי רק אליךָ/ לדעת שאלה חייךָ/ שעודְךָ.../ שאולי...// עיר חמה ושוקקת...// כבר לילה,/ העיר נרדמה על בניה./ בקרן ירח דומע/ תלוי על כלונס מתנועע,/ נהם רוחַ/ רחש חול."
(תרצה אתר, "שיר לערב חג").

כמה געגוע יש בערב החג הזה, בשיר לערב חג שכתבה תרצה אתר לאביה לאחר מותו. געגוע ובדידות, וציפיה שבכל זאת, שאולי... וכמה נוכחת כאן העיר האלתרמנית, החמה, השוקקת, החיה כל כך ובה בעת בוכיה, מוארת באור הירח, הירח שלו – "בלילה הסהוּר מול חלונךָ עומדת/ עיר טבולה בבכי הצרצרים" , הוא כתב בשיר "ירח".

השיר היפה הזה השתתף בפסטיבל הזמר ב-1973 עם הלחן של יעקב הולנדר ובביצועה של מירי אלוני.
כאן בחרתי להביא ביצוע של רונית רולנד –
http://www.youtube...EHjgo

אני כאן, מחכָּה לצעדךָ, כתבה תרצה אתר. ואלתרמן – בשיר "חיוך ראשון" שנכתב עשרות שנים לפני כן – כתב גם הוא על חג בודד ועל ציפיה: "הלא ידעתי – אתְּ לי מחכָּה. בצל, ברעדת-שפתיים נשוכה./ אֶת לחשךְ שמעתי מתעלף, מדביק את הסוסים, נסתר בכרכרות./ לא פעם, בְּאֵדִים של חג בודד מאד, בהיות ראשי גוסס על השֻּׁלְחָן,/ ראיתי – את יוצאת מן הזוית. כֻּלָם הלכו וְאַתְּ נותַרְתְּ בחשכה/ להקפיאני בידיךְ הקרות (...)".

זכור לי ערב חג אחד, צהרי ערב חג. בחוץ – העיר השוקקת. אנשים רצים להספיק: מתנות ופרחים ומצרכי מזון אחרונים. ואני – בפנים – בחדר הטיפול עם אמא וילד בטיפול דיאדי. השעה מאוחרת, כולם כבר הלכו. הילד צעיר מאד, האמא חולה. ובאותה הפגישה – מצבה לא טוב במיוחד. הילד מנסה להחיות אותה: להפנות את תשומת לבה, לקרא לה, למשוך אותה למשחק. מצבה לא מאפשר לה להיענות אליו.
בתום הפגישה הזאת אני מלווה אֶת האֵם אל הרופאה שלה, ובינתיים משגיחה על הילד בחדר הטיפול.
אמא עוד מעט תחזור (איך היא תחזור? האם תצליח לשמוע את לחשו של הילד? האם תצליח להפנות אליו מבט או להושיט אליו יד?) ילד מחכֶּה. בחוץ ערב חג. בפנים – מסדרונות כמעט ריקים. וצל. ורעדת שפתיים נשוכה. ואדים של חג. בודד מאד. בפינת המסדרון יש מכונת שתייה. הילד מבקש שאקנה לו קוֹלה. זה קר ותוסס ומוגז. חי כזה (אני לא יכולה לקחת (לגזול?) את תפקידה של האמא; להיות זאת שמספקת את התוסס והחי. הילד – וגם אני – ניאלץ להסתפק במים הפעם. והקול השני: מה הוא כבר ביקש, קוֹלה, כּוּלָה קוֹלה, למה לכל דבר חייבת להיות פרשנות, תקני לו כבר קוֹלָה. וחג הערב). כשאמא תחזור היא תחליט אם לקנות לךָ קוֹלה. בוא, אני אתן לךָ מים. אבל לאמא אין כסף, הוא אומר לי. בחוץ – מבול קניות. האֵם חוזרת. לוקחת את הילד. הם יוצאים לדרכם, אל ערב החג שלהם. אני מקווה שבאמת בדרך הביתה היא תעבור בבית המרקחת ותוציא את התרופות ואולי גם תיכנס לרגע למכולת ותקנה קוֹלה. כשאני יוצאת אל החוץ השמש של ראשית האביב מסנוורת אותי. שמש מדי. אני נכנסת אל המכונית; ברדיו השדרן מלהג על החג והפקקים, במעברי החציה ובמדרכות אנשים ממהרים, ממהרים. בצידי הדרכים מוכרים פרחים. העיר שיכורה משמחה. אני יושבת באוטו ובוכה. בעיר יש חג, כלומר יש אנשים שיש להם חג. ויש אנשים שאין להם. אני חושבת איך יעבור ערב החג שלהם, של האמא והילד ששמותיהם נושאים בתוכם תקווה וראשית ומוארוּת. "וכל נשמתי רק אליךָ/ לדעת שאֵלֶּה חייךָ", כתבה תרצה אתר; ואני מהרהרת: כאשר המחשבה וחלקים מן הנפש של אדם אחד מופְנים לְאדם אחר – האִם זה עוזר להפיג במעט את בדידותו? האִם נשיאתי בערב החג ההוא אתי את הילד והאֵם הפכה את אדֵי החג הבודד שלהם לסמיכים פחות? אינני יודעת.

למרות השמש ההיא שהיתה אז בחוץ אני נזכרת דווקא בשורות על גשם: "אנשי הגשם מִתְכַּוְּצים במעיליהם./ הם כבר למדו איך להצניע אֶת עצמם./ טִפּוֹת גדולות זולגות מִכְּחוֹל לילותיהם,/ טיפות גדולות זולגות/ על עלבונם." (רחל שפירא, "אנשי הגשם").
אני חושבת על אנשי הגשם. לא על אלו המצניעים את עצמם, אלא על אלו שאנחנו – בתוך טרדות היומיום – מצניעים, מטשטשים, מעלימים, מוחקים. בלי להתכוון כמובן. הלא חג עכשיו, צריך להספיק לסדר, לנקות, לבשל, לקנות – – – ושמש. וציפורים. ואיך אפשר להבחין ככה בטיפות הגדולות הזולגות, שכבר הפכו שקופות.

הנוכחת היחידה באדים של החג הבודד מאד שמתאר אלתרמן היא נמענת שמקפיאה את הדובר בחשכה בידיה הקרות. המולת החג, האור, השמחה – מבדידים עוד יותר את מי שבגשם עכשיו.
בחג ההוא קיויתי להצליח להושיט יד חמה, להאיר משהו – בדל מילה, חיוך, מבט. וגם עכשיו אני מקוה שנצליח להושיט ונצליח להאיר. ריבועי הזהב מרצדים. יש חג בעיר. ולפתע היא שומטת צמרותיה "כִּי אַתָּה לא אִתָּהּ." הלוואי ונצליח – להיות עִם; ברחובות, בדרכים, בבתים – ישנָם מי שמחכים לצעדים.


עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'עמוק בבטן הספינה/ בחום כבד בחשיכה/ אדם נואש מאד מצא מחבוא// נמלט מסכנה גדולה/ נוסע אל הלא נודע/ היש נמל...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תמי שולמןתמי שולמן20/5/2012

מרגש ומקסים ונוגע. תודה. [ל"ת].

ליאור גרנותליאור גרנות4/4/2012

כן, עמית, אנשי הגשם נמצאים בכל אחד מאיתנו:. "ויאמצו את יאושךְ". וכן- אני מסכימה אתך מאד שרק מפגש של גשם בגשם - או של חשכה בחשכה - יכול להוביל למקומות מוארים יותר. תודה על הקריאה הרגישה ועל המלים.

עמית פכלרעמית פכלר4/4/2012

להאיר משהו. אנשי הגשם הם גם אנחנו, אחרת אין לנו מה להציע באמת. חמלה אמיתית היא כזאת שמכירה בכך שרב המשותף על המפריד בינינו לבין הילד ואמו, וגם השדרן. "ויחלקו איתך את לחם צערך" (בפסח אפשר גם מצה). הכתיבה שלך מאירה משהו, ליאור, טוב לקרוא.