לאונרד כהן, הללויה ושדה-הקרב הזוגי

דר' רחל קואסטל | 6/7/2023 | הרשמו כמנויים

משהו בשירה של לאונרד כהן גורם לפעימות הלב שלי להאיץ. כמה שורות טבועות בראשי כמו אצבעות גואש – והן עולות הרבה ובהקשרים שונים. אהבתי מאוד להאזין לו גם כנערה. היה למוזיקה איזה עומק אפל של צליל וקול שלא הבנתי עד הסוף כמתבגרת, וגם אם לא הקשבתי למילים, המצרף של הכל הפנט אותי.

לאורך השנים קראתי וצפיתי במספר ביוגרפיות, כתובות ומוסרטות, והתפיסה שלי אותו, כמובן, נעשתה יותר מורכבת. אני מבינה היום שהיו לו תקופות ארוכות של דיכאון, לא מעט קווים נרקיסיסטים, ואולי בהתאם - איזה דוק של שינאה עצמית. בסוף, דווקא כשאיבד את רוב הונו ונאלץ לצאת לשירת הברבור מסביב העולם, משהו התרכך ונפתח.

את הדוקומנטרי האחרון "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר", ראיתי בנטפליקס לא מזמן, וזאת הייתה צפייה מענגת במיוחד. הסרט משרטט את מסלול חייו על רקע הפריצה העולמית של השיר הללויה, עם כל המיתוסים שהונשמו לתוכו, כולל זה שהוא נכתב לאורך שלושה עשורים, ובטיוטות השונות יש כחמישים בתים. אפשר רק לדמיין את רמת הפרפקציוניזם. גם בראיונות איתו הוא מאוד מוקפד ורהוט, תמיד מדבר משפטים שלמים, תמיד עם חצי טון אירוני. זה, וגם החליפות והפדורה - הומג' לאביו שהיה חייט.

הללוויה אכן מייצג את השירה של כהן, הפילוסופית, החילונית-דתית, עם האלוזיות התנכיות והיכולת לחצות את המרחק האירוני לרגש עמוק, מבלי ליפול לרומנטיקה מתקתקה. זה היה השיר הראשון שלימדתי בקורס הראשון שלי בשירה. ומיד אחריו את איש-הג'וקר של דילן. גם שיר ענק. בזמנו חשבתי שזאת דרך טובה לחבר סטודנטים ישראלים לשירה אנגלית מאחר ובזמר העברי אין הפרדה נחרצת בין שירה לפזמון. זאת תופעה תרבותית דיי נדירה, נראה לי, זה שאנחנו שרים ומזמרים את משוררנו הלאומיים.

הללוויה היה שיר החתונה של כמה מהמשתתפות בקורס. ולמרות שזה שיר על פרידה, עדיין הוא לגמרי מתאים לחתונה. כי אפילו ברגעי פירוק היחסים והפקחון הנורא, מה שהכי חזק זוהי ההכרה בעוצמה של האיחוד הארוטי. אבל השיר גם מתאים להלוויה. לבית כנסת, לכנסייה, למסיבת טראנס, לערב כשרונות של המתנ"ס. להללויה יש מעמד אייקוני שאין לו מקבילה תרבותית.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

החתונה בין ארוס וקדושה היא תמה ישנה. שיר השירים והמשתה של אפלטון מסכימים שארוס פותח את החיים לאלוהי. רק שאצל אפלטון זה מגיע בטעמים וחיבורים מגדריים מגוונים. גם ג'ורג בטאיי ממקם את החוויה הארוטית-הדתית, בניגוד למין לצרכי התרבות, כמפגש טרנסגרסיבי בין סופיות והמשכיות. הללויה עושה זאת לא פחות יפה בשורות שמעבירות את ההיפנוט ההדדי שבטאיי מדבר עליו. אותו הסחרור, חיבור לאלוהי, וטישטוש הזהויות:

And I remember when I moved in you
And the holy dove was moving too
And every breath we drew was Hallelujah

גם בתיאור רגע ההתאהבות של דוד בבת-שבע:

Your faith was strong but you needed proof
You saw her bathing on the roof
Her beauty and the moonlight overthrew her

עם זאת אף אחד מהטקסטים שהזכרתי לא מייצג את השדה הארוטי באותה נשימה גם כשדה קרב כמו הללויה. אהבה ושנאה, שקהלת מפריד בניהם, מתערבבים באלוזיה ליחסים ההפכפכים בין שאול לדוד בשורות הפתיחה. גם כל הדרמה של חרדת הסירוס, פחד הכניעה וההיבלעות, שמתעוררת לחיים דרך הרמיזה לסיפור של שמשון ודלילה:

She tied you to a kitchen chair
She broke your throne, and she cut your hair
And from your lips she drew the Hallelujah

וזה חוץ מהמטאפורות של יחסים זוגיים כדו-קרב:

As all I've ever learned from love
Is how to shoot somebody who outdrew you

And I've seen your flag on the marble arch
But love is not some kind of victory march
It's a cold and it's a broken Hallelujah

התוקפנות ויחסי הכוחות המובנים לתוך המפגש הזוגי, שפרויד סימן במונח "אמביוולנטיות", הם אולי הסיבה שבהרפובליקה,שקדם להמשתה, אפלטון ממליץ לזנוח את כל העסק של ארוס. הזולת מבחינתו הוא גהנום במובן הזה. בפיידרוס הוא מתרכך מעט אך עדיין קורא לארוס "טירוף אלוהי". במשתה, כאמור, הוא אולי מבין שאם אי אפשר להלחם בזה כדאי בכל זאת לומר על זה משהו.

אך למרות שהוא מציג דרך הדוברים הבנות שונות, יפות ונעלות, של החיים הארוטיים, בנאום האלטר-אגו שלו – סוקרטס - הוא מקביל בין ארוס לפילו-סופיה. זאת אומרת, בגדול, ההמלצה של אפלטון היא להפנות את האנרגיה הארוטית לחיי המחשבה, שם היא הלידה בתוך היופי. ואם לא, כפי הנראה שתסיימו כמו אלקביידס, הדובר האחרון, האהוב עליי ביותר באופן אישי, אך המתואר כמישהו שארוס חירפן לגמרי.

לשפינוזה התיעול של האנרגיה הארוטית לחיי המחשבה עבד לא רע. הוא חי לו די בסבבה והרמוניה רגשית חרף חיי הנזירות והחרמות. גם את שופנהאוור אל תשאלו אם אתם מתכוונים להיכנס לתיבת נוח זוגות זוגות, כי לא הייתה לו דעה טובה על זה במיוחד.

אז למה בכל זאת? למה לא לעוף לאלוהים על כנפי התבונה הטהורה? בשביל מה צריך את האחר? להגל יש תשובה חלקית וללווינס תשובה מוחצת. הגל טען שהמחשבה האנושית מתפתחת בדיאלקטיקה עם האחר. לווינס הלך אף יותר רחוק ושם את האחר בקדימות לעצמי. אין קיום אותנטי ללא האחרות, לפי לווינס, שהיא שוני טהור ומחייב. ובתוך כך האחרות הארוטית היא המקום של המסתורין האין סופי.

זה נשמע מאוד יפה. בכלל לווינס מאוד יפה ומרגש. עם זאת התפיסות האתיות שלו לא הפריעו לו ולאישתו ללכת מכות, או לפחות כך סיפר לי חוקר לווינס שפגשתי לפני כמה שנים באוניברסיטה. אבל לא צריך את האנקדוטה הביוגרפית הזאת כדי לדעת שהמציאות הזוגית היא יותר קרובה לתיאור שלה  בהללויה. אנחנו לא פעם תוקפים את המרחב שאמור לתת לנו תמיכה על-ידי אותם חלקים מפצלים ופסיכותיים, כמו שאומר ביון.

האם זה שחזור לצרכי תיקון, כפי שכתוב במניפסט של כמה תרפיות זוגיות? "אחד מין המאפיינים המצמררים של החיים" כותב אייגן בפתח דבר של ספרו קשרים חבולים, "הוא העובדה שקשרים שמזינים גם גורמים לחבלה." תהליכים אלה באים לעזרתנו, הוא כותב בהמשך, "התמודדות זו, במידה שאנו מסוגלים לה, טומנת בחובה חדווה  משל עצמה."

אולי בגלל זה מוסכם שארוס הוא אזור של אמביוולנטיות אתית? עדיין אני רוצה לחשוב שלא הכל מותר באהבה ומלחמה. אני רוצה להאמין שאנחנו יכולים, האנושות בכללה כמו גם זוגות, להתעלות מעל הרובד הלוחמני של ציידים לקטים, לבקש שלום ואפילו לרודפהו.

הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי
סמינר מאת ד״ר יצחק בנימיני; הערות פרשניות: דודי בראילובסקי | ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום

אבל כל פעם שאני תועה במחוזות אוטופים אני נזכרת בספר של אורסולה לה גווין, סופרת ואנתרופולוגית, צד שמאל של החושך ((The Left Hand of Darkness שנכתב בסוף שנות ה60 כתגובה למהפכה הפמיניסטית, במיוחד האנטי-מהותנית. זהו סיפור על בן אנוש שמגיע לכוכב שכל היצורים בו הם- Hermaphrodites - יצורים שיכולים לשנות את מינם. כדי להתרבות הם עוברים מחזוריות מזכר לנקבה.

זהו גם עולם בלי תוקפנות, בלי מלחמות. עולם שהוא מאוד סטטי אלפי שנים. מה שמעניין זאת ההבניה הפיזית שלו: הוא מאוד קר ואפור מבחינת האקלים שלו. כמו שהאקלים לא משתנה כך גם מבני המגורים. הסביבה והאקלים משקפים את המוות התרבותי, העדר השינוי. זוהי אלגוריה מאוד קודרת על עולם בלי תוקפנות, בלי מאבק, בלי תחרותיות, בלי שוני.

אולי. אבל אלוהים אדירים (הגרסה שלי להללויה) לא חייבים להביא את כלי הנשק לכל מפגש זוגי, או לפחות, כמו בכדורגל, אפשר לעשות לזה סובלימציה. אפשר לנצח בטאקי, למשל, או בפאזל. אפילו של אלף חלקים והכל שמיים. ואפשר פשוט לריב על שטויות. כמו למשל מי יותר מצחיק. אני נכנעת. אני נכנעת. אתה.