המבוגר האחראי בטיפול ובחיים

ד"ר טל פלג-שגיא | 13/12/2022 | הרשמו כמנויים

בתקופה האחרונה אני עסוקה מאד בביטוי: מבוגר אחראי, וחשבתי לחלוק כאן את מחשבותיי.

המחשבות שלי מתפרסות על יריעה רחבה של נושאים, החל מהיותנו מבוגרים אחראים בהורות שלנו, דרך היותנו מבוגרים אחראים כמטפלים וכלה בקצוות הלוקות מבחינה אתית ומשפטית של ניצול מיני או רגשי בטיפול, שלצערי הפכו לרווחות בדיווחים ובמציאות הטיפולית.

לא מצאתי בספרות המקצועית התייחסות או הגדרה למינוח מבוגר אחראי, ואני אשמח לשמוע אם מישהו מהקוראים מכיר כזו, אבל בשיח היומיומי היא רווחת מאד. בהגדרה שלי, מבוגר אחראי הוא זה שעליו מוטל התפקיד להיות המבוגר בסיטואציה: לראות את הצרכים של האדם השני, לווסת את ההתנהגות של שני הצדדים, לנקוט בגישה לא מענישה ממקום מופעל ולהיות מסוגל לתת מקום לתיקון של משבר.

בהורות קל להסביר (גם אם לעתים קשה לבצע) את תפקידנו כמבוגרים אחראיים. חישבו על מצב (לצערי, ממש לא היפותטי או נדיר) שבו הגיע יום ראשון בבוקר. אני ממהרת לעבודה ובן זוגי גם, אבל הילד במצב לא טוב. כדרכם של ילדים הוא לא אומר: "אמא, אני מרגיש בעומס נפשי מהחוג החדש שיש לי היום, ואני עושה אקטינג אאוט בצורה של התפרצות זעם". במקום זה הוא פשוט קם בלתי. הוא צועק, זועף ומדבר לא יפה. אם הייתי חברה שלו, הרי שהייתי צועקת עליו חזרה ואומרת לו שהוא איום ונורא ולא בא לי בכלל לשחק איתו, אבל מאחר שאני המבוגרת האחראית בסיטואציה, אני צריכה להכיל את המצב. אני שואלת אותו אם הוא במתח ממשהו, שמה גבול להתנהגות הפוגענית והחצופה (שימו לב, כי זה חשוב), עוזרת לו לתווך את הכעס שלו ולהרגע, ואחרי שהוא נרגע מסבירה לו כמה אני אוהבת אותו, לצד העובדה שההתנהגות הזו שלו פגעה בי, באחים שלו ובעצמו. אם באותו הבוקר אני לא מסוגלת להיות מבוגרת אחראית, הוא מפעיל אותי ואת הסטרס שלי ואני שואגת עליו בכל הכוח. גם כאן, אני חוזרת לעצמי ובתור המבוגרת האחראית אחר הצהריים אומרת לו שאני מתנצלת על התגובה שלי, אבל מסבירה לו מה הביא אותי להיות ככה. אנחנו נסיים את השיחה בחיבוק.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

שימו לב שהיותי מבוגר אחראי לא מנוגדת לשימת גבולות ולא כוללת רק הכלה. מבוגר אחראי רשאי להעלב, לכעוס ולהפעיל סנקציות או לשים גבול. עם זאת, שימת הגבולות היא ממקום שרואה את הצד השני, את המצוקה והפגיעות, כמו גם את ההשלכות של ההתנהגות שלו. במקום להגיד לילד שהוא ילד רע, אני אבקש ממנו להרגע בחדר. במקום לצרוח עליו שאין מסכים לעולם כי הוא השטן, אני אסביר לו שההתנהגות שלו לא מקובלת, ושאצלנו בבית אם הוא רוצה שיתייחסו אליו כמו לגדול, הוא צריך גם לדעת להתנהג ככה, ולכן השבוע הוא יילך לישון מוקדם יותר (או ווטאבר, מה שחשוב זו הגישה ולא המעשה עצמו).

בטיפול מבוגר אחראי לא מאד שונה. כמטפל, גם בגישה ההתייחסותית, אני מושפעת ומופעלת ממה שקורה בחדר. אני יכולה להעלב, להרגיש תוקפנות, חודרנות ואפילו הנרקסיזם שלי יכול להיות מופעל. עם זאת, כמטפלת חובתי היא להיות גם העין השלישית שמתבוננת על האינטראקציה ובודקת מה נכון למטופל. מה שנכון לו הוא לא תמיד מה שהוא רוצה, אבל זה תמיד מה שהוא צריך, ולעולם לעולם המעשה האתי לעשותו. האם אני תמיד יודעת מה הדרך הנכונה להיות מבוגר אחראי? בוודאי שלא, ולכן חובת ההדרכה וההתבוננות עלי. למה עשיתי את מה שעשיתי? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? מה דרך התגובה הנכונה בהנתן שאני מבינה את הצרכים שלו?

בהמשך לדוגמא עם ההורות, מטפל כמבוגר אחראי לא מאפשר הכל. הוא צריך לשים גבולות בהתחשב בהבנתו לגבי הסטינג, האתיקה וצרכי המטופל. הוא אפילו רשאי וצריך לשים גבולות בהתאם לצרכיו-הוא. כפי שאני יכולה לבקש מילדי לא לאכול באוטו, כי לי חשוב אוטו נקי, כך אני יכולה לבקש ממטופל לא ליצור עימי קשר בשעות מסוימות. תפקידי כמבוגר אחראי הן לתווך את הגבולות, להקשיב לתגובות המטופל אליהם ולאפשר מגע עם הרגשות שהם מעוררים.

חשוב יותר, גם בקליניקה כמו בחיים, משמעות המבוגר האחראי היא לאפשר למטופל ולעצמו לתקן אחרי שנעשתה טעות. מטופלים רבים הם ילדים הוריים, וקונפליקט בטיפול מפעיל אצלם חשש שהרסו את האובייקט, ושחובת התיקון עליהם. גם אם כמטפלים נפגענו, יצאנו מכלינו ואפילו סיימנו פגישה, חובתנו לאפשר לנו ולמטופל לעשות תיקון לשבר. בתרפיה ממוקדת רגש מדברים על משמעות התיקון והחזרה לסינכרון, מה שכמובן שאוב מוויניקוט אהובי ומתיאוריות אחרות. אנחנו אלה שצריכים לאפשר למטופל להרגיש שלא הכל הרוס, ושגם אם יש השלכות להתנהגות זו או אחרת שלו, ניתן לדבר עליה. שוב, אין משמעות הדבר שכל התנהגות באה בחשבון ומטופלים, בעיקר גבוליים, צריכים לראות כיצד התנהגות מסוימת נובעת ממצוקה ופגיעות, אך בפועל פוגעת במערכות יחסים. במובן זה אנחנו נותנים למטופל מודלינג איך להביע באופן שונה את פגיעותו. עם זאת, היכולת להבין יחד את הדברים וגם להתנצל על מה שאנחנו כמטפלים עשינו לא בסדר או באופן פוגעני, מאפשרת גם דרך לתיקון, בדיוק כמו עם הבן שלי בבוקר.

מילה אחרונה על אתיקה ומוסר: מטפלים מסוימים מרשים לעצמם לזנוח את תפקיד המבוגר האחראי ולהסחף למערכת יחסים לא בריאה עם מטופלים. עם מעודדים תלות ולעתים מרשים למגע או מיניות. בעוד שטבעי להרגיש טווח רגשות מיניים ובלבול כלפי מטופלים, חובתנו כמטפלים לקבל הדרכה ולדעת שלא לשים על המטופל את הרגשות הללו שלנו. אנחנו יוצרים בלבול שפות ופגיעה, גם אם לכאורה המטופל נהנה מחציית הגבולות ומהיותו 'הבן המועדף'. בדיוק כמו שילדינו הפרטיים ישמחו לקבל הצצה לחדר המיטות או לחשבון הבנק שלנו, אך במקביל אנחנו שומרים עליהם בתפקיד של ילדים ובכך מאפשרים להם גדילה והתפתחות שמורה ובטוחה, כך גם מטופלים ישמחו לעתים לחצות גבולות מסוימים, שתפקידנו כמטפלים לשמור עליהם מפניהם. ושוב כאן תפקיד ההדרכה משמעותי, כדי שנזהה את הנקודות העיוורות שלנו שבהן אנחנו מסיימים להיות מבוגרים אחראיים והופכים לילדים קטנים בעצמנו.