אחרי מות

פרופ. עמיה ליבליך | 25/10/2022 | הרשמו כמנויים

אמש, במפגש השלישי של 'קפה מוות' 22-23, העלתה המנחה התורנית את השאלה הבאה לדיון הקבוצה (אגב, אנחנו רק נשים השנה): "אחרי מותנו, למשל בלוויה שלי, מה יגידו עלי? מה כל אחת חושבת? מה כל אחת רוצה שיגידו"? ואולי – כך ניסחה "מה החותם שאני אשאיר אחרי?"

המנחה, שהיא עדיין לא בת 50, חשבה להניע את המשתתפות לדבר מהלב, כפי שאנו רגילות. די מהר הבחנו בין הספד פומבי, שלרוב כולל רק דברים טובים שאפשר להגיד על הנפטר/ת, (ומה רע בכך, בעצם? חייבים גם בהקשר זה להישאר נאמנים לאמת?) לבין דברים שיחשבו או יגידו אנשים קרובים, בחוג המשפחה, למשל. לא תמיד זה במילים, כמובן, אלא בערכים, בדרכי חיים וכדומה. הייתה שיחה מרגשת ומעניינת, שכרגיל העמידה כל אחת מאיתנו בשרשרת הדורות – מה קיבלנו מהורינו, ומה אנו משאירות לילדינו, לתלמידינו וכדומה.

לי הייתה השיחה רלבנטית, בין היתר, משום שהשבוע מתה חברה קרובה מאוד שלי, רחל בינשטוק, שקראנו לה ללי. בדרכי ברכבת להלוויתה בלהבים, שם גרה בשנתיים האחרונות בסמוך לבתה, חישבתי שהיינו חברות טובות 60 שנה. לא יאומן. התנדבתי לדבר עליה לפני הקבורה. בכניסה לבית העלמין סככה נעימה ושם עמדנו , קהל לא גדול מאוהביה, סביב הגופה, שלידה איש חברה קדישא במנח שכולו כבוד למתה ולמשפחה.

אז מה אומרים? שהייתה נהדרת. כמובן. ואיך? מכל הנקודות שחשבתי עליהן ברכבת עלו בי שלוש. ראשית סיפרתי איך היכרנו. ללי הייתה ידידה של בעלי ז"ל, ישראל. סביבה נבנה חוג חברים תל אביבי בימי הזוהר של רחוב דיזנגוף, שם התגוררה, תערובת של סטודנטים ואמנים. בשבילי, צעירה ירושלמית 'חנונה' – זה היה מבוא לעולם אחר לגמרי, מרגש ומשחרר. בימי השבוע הייתי סטודנטית שקדנית בירושלים, ובסופי שבוע – אחת מהחבר'ה המלהיבים בתל אביב. בחדר הלימוד שבביתי שולחן קרמיקה גדול מיוחד מאוד, שללי, קרמיקאית מחוננת, עשתה לי במו ידיה לחתונתי.

אחר כך סיפרתי על שתי תודות שאני חייבת לללי. כעשרים שנה אחרי שהיכרנו, אחד מילדיי כבר גר בנפרד בתל אביב, עבד קשה לפרנסתו וניסה לגלות מה דרכו. כמו הרבה צעירים, לא הרגיש די בטוח שאקבל אותו כמו שהוא, כמו שנהייה. הוא הגיע אל ללי. בפניה התגלה בדמותו הבוגרת. אצלה שפך את ליבו, דאגותיו, והצלחותיו החדשות. היא הייתה לו אם וידידה, היא נתנה לו בית. רק שנים אחרי שהתגבש בדרכו ויחסינו השתחררו גילה לי כמה ללי עזרה לו בתקופה הקשה. מעולם לא לקחה לעצמה קרדיט על כך.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

התודה השנייה בה שיתפתי ממש נוגעת בשאלה בה דנו אמש אצלי בקפה מוות - מה יישאר? כמו כל הזכרונות, ככל שזה קונקרטי יותר, ערכו עולה. וזו התודה: כשעברתי דירה מירושלים ליפו בשנת 2006, הבטיחה ללי להגיע ביום המעבר ולעזור. אכן, היא הגיעה קצת אחרי שכל הרהיטים והחבילות הוכנסו הביתה, גם הפסנתר עלה לקומה השנייה (!) והסבלים כבר עזבו. ללי הסתכלה וראתה שיש די עזרה במטבח ובארון הבגדים, ואז אמרה: "אני עולה לסדר לך את הספרים". התנגדתי, והסברתי שאת הספרים הרבים שלי עלי לסדר בעצמי, אחרת לעולם לא אמצא שום דבר. ללי התעלמה מהנאמר, עלתה לקומה השנייה ובמשך כמה שעות לא ראיתי ולא שמעתי מאומה. כשהתפניתי, עליתי למעלה ומצאתי את ארונות הספרים מסודרים לתפארת, סדר אסטתי והגיוני גם יחד, סדר שעד היום שולט במדפים, וקולט כל ספר חדש שמתווסף.

תודה ללי, ויהי זכרך ברוך.