לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
על הביטוי: 'בעידן הדיגיטלי' – בחינוך ובלמידה, בתקשורת וביחסים זוגיים ואחרים

על הביטוי: 'בעידן הדיגיטלי' – בחינוך ובלמידה, בתקשורת וביחסים זוגיים ואחרים

ד"ר חנה דויד | 9/6/2022 | הרשמו כמנויים

את הביטוי "בעידן הדיגיטלי" כולנו שומעים חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים בכל מקום: ישנם מומחים ללמידה בעידן הדיגיטלי, חוקרים שעיסוקם בהתמכרויות שקשורות לעידן הדיגיטלי, בפרט לאי-היכולת להתנתק מהמסך, פסיכולוגים שעוסקים בתקשורת בעידן הדיגיטלי, ומומחים ליחסים בין-אישיים בעידן הדיגיטלי. בפוסט זה אני מציבה מספר סימני שאלה לגבי עצם השימוש במושג זה, בודקת כמה מההנחות שמונחות בבסיסו, ומעמתת אותן עם עובדות שאינן עולות אתן בקנה אחד.

נתחיל מההנחה הבסיסית, לפיה השימוש במונח "בעידן הדיגיטלי" מניח את קיומו של שוני מובהק, טרמינלי, בין מה שהיה "לפני" לבין מה שהוא "אחרי" עידן זה. פירוש הדבר, שעד נקודת זמן מסוימת חינוך, למידה, תקשורת ויחסים מכל סוג שהוא התנהלו בצורה מסוימת, ומאותה נקודת זמן והלאה הם מתנהלים בצורה אחרת. הנחה נוספת היא, שהיו מומחים ש"ידעו" להסביר את ההתנהלות בעידן ה"קודם" [האנלוגי?], ולייעץ לאלו שלא ידעו כיצד להתנהל בו, אבל על הידע של אותם מומחים – למצער על חלק ממנו – אבד הכלח, ובעידננו זה, הדיגיטלי, הם כבר לא ממש רלבנטיים. "העידן הדיגיטלי" מצריך למידה חדשה, ידע חדש, שהוא נחלת המומחים החדשים, אלו ש"שייכים" לו, נמנים עם בני עידן זה, בעוד שהמומחים ה"ישנים", שהיו טובים-דיים לשעתם, כבר "מיושנים".

הנחה נוספת היא, שאכן קיימת נקודת זמן מסוימת, שמפרידה בין שני העידנים המדוברים. נקודה זו קשורה לגיל: המומחים של העידן הדיגיטלי הם צעירים. אולם מאחר שאין הגדרה מוסכמת של "מיהו צעיר" ואף לא "מיהו מבוגר", "אזרח ותיק" או פשוט "קשיש" (התואר שהופיע בתקשורת בפעם הראשונה שבני ה-60+ נקראו להתחסן נגד קורונה...), התוצאה היא, שעם כל דקה שחולפת מאבדים המומחים הצעירים מצעירותם. לכן לא ברור מתי אותם מומחים [צעירים] לעידן הדיגיטלי יהיו גם הם "לא דיגיטליים-דיים"; והאם ייתכן שבשלב מסוים הם יהיו "לא דיגיטליים כלל.


- פרסומת -

מאחר שהמומחים הצעירים הללו אינם מעוניינים, קרוב לוודאי, לוותר על תוארם זה עם חלוף השנים – עדיין לא ידוע לי על מומחה מאסכולה זאת שהודיע שהוא מפנה את הבמה לטובת צעירים ממנו, העידן הדיגיטלי מתארך ומתרחב. מצד אחד, יותר ויותר ילדים ובני נוער מצטרפים אליו, ואם הוריהם "צעירים דיים" והם נמנים עם בני המזל הדיגיטליים, גם הם ממשיכים להימנות עם בני עידן זה. גם להורים ה"לא דיגיטליים" (בגלל גילם? בגלל משהו אחר?) נולדים ילדים שהם כבר דיגיטליים; להורים ה"ממש מבוגרים" (אולי אפילו קשישים) נולדים נכדים דיגיטליים. מה קורה, אם כן, למומחיותם של המומחים הדיגיטליים? האם הם צעירים-דיים כדי להמשיך להעניק ממומחיותם הדיגיטלית לדורות החדשים של המצטרפים לשורות הדיגיטליוּת? האם הרלבנטיות של מומחים אלו אינה פוחתת עם הזמן? אם נניח שהמומחים הנוכחיים נולדו בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת (קשה להניח שהם נולדו לאחר מכן, אלא אם כן תחום מומחיותם הוא טיק-טוק למשל...), ולכן הם בני "דור ה-Y", הרי כבר עתה הם "זקנים" ביחס לדור ה-Z ) שנולדו, על פי כל ההגדרות, אחרי 1996)...

אם נסתכל על אחת ממפעלותיהן של מומחים של העידן הדיגיטלי בתחום החינוך, למשל, נראה, שאחת ה"מהפכות" החשובות בתחום זה היתה הקמת בתי ספר דיגיטליים, ללא מחברות וספרים. לאחר מכן הוסבו גם בתי ספר קיימים לא מעטים ל"דיגיטליים". בבתי ספר אלו, שהפופולריות שלהם גדלה והולכת, אין אפילו מראית-עין של הגבלת השימוש במחשב, שכן, "התלמידים זקוקים לו כדי ללמוד". האמנם? ומה לגבי המחקרים השונים, לפיהם מתוך "זמן מסכים" של שעות רבות – בין 6 ל-10 בעוד הזמן המוקדש ללמידה נע בין 16 דקות לשעה בערך? האם הלמידה יותר אפקטיבית, יותר מעמיקה, יותר מרחיבת אופקים כאשר אין צורך לכתוב? או לשנן? אם כך – מדוע נשמעת כל הזמן קינת מחנכים ומורים על הידרדרות ביכולות הלשוניות, כולל דִּלְדּוּל השפה, הדבורה והכתובה, כמו גם ריבוי השגיאות בהבעה ואי-הבנת הנקרא כראוי, על גידול משמעותי בבעיות קשב וזכרון, ועל בורות הולכת וגוברת בידע הכללי כמו גם בזה הספציפי, בתחומי הידע השונים, עם חלוף השנים? הלא ההיפך אמור היה להיות המצב עם המשאבים האדירים שהעידן הדיגיטלי מזמן לכול?

גם בתחום היחסים האישיים התרחשה מהפכה עם ה"הסבה" לדיגיטליות, בנימוק ש"כבר אי אפשר לפגוש אנשים סתם ככה". הלא בעוד שבדורות הקודמים ההיכרויות התרחשו תמיד בדרך מקרה, "באופן טבעי", היום, בעידן הדיגיטלי, כבר לא נפגשים בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה, במקום העבודה, באירועים חברתיים ומשפחתיים ועוד, אלא רק "ברשתות". כיצד מתיישבת עובדה זו עם שעות העבודה המתארכות והולכות בארץ (לפחות עד פרוץ הקורונה)? כלום שעות רבות יותר במקום העבודה לא היו אמורות ליצר אינטראקציות אנושיות רבות יותר, אפשרויות רבות יותר למפגשים מכל סוג שהוא? ומה על הבדידות – שמכונה פעמים רבות "מגפת הדור"? האם ריבוי האפשרויות הדיגיטליות לקשרים, למפגשים, ולאינטראקציות מכל הסוגים לא היה אמור להפחית את הבדידות?  קל לתלות את ה"אשם" במסכים, אבל הקשר בין המסכים ובין מגפה זו הוא, לכל היותר, קשר של קורלציה, לא של סיבתיות.

ואחרון אחרון, לא ממש חביב: אם נניח שכן הדבר, דהיינו, יש צורך במומחים ש"יסבירו", ייעצו, ידריכו ואולי גם יטפלו באופן שונה, יודע יותר, מכיל יותר או בקיצור – טוב יותר "בעידן הדיגיטלי", מה יקרה למומחים הללו בעוד שנה, חמש שנים או עשור? האם המומחים הללו, אם הם בני דור ה-Y, טובים יותר או מתאימים יותר לתפקידם כ"מומחים בעידן הדיגיטלי" מאשר בני דור ה-X, למשל? הרי חלק גדול מבני דור ה-X (שנולדו בערך בשנים 1960-1980) נמצא בשיא הקריירה שלו, בשיא אונו והיצירתיות שלו, והם צלחו בכשרון, בהתמדה ובדבקות במטרה שינויים מפליגים בעולם, והפגינו גמישות ועמידות שטרם היתה לבני דור ה-Y (ילידי שני העשורים האחרונים של המאה ה-20) הזדמנות להפגין? האם לא כל מי שצבר מומחיות וידע, והרבה נסיון חיים, הוא למצער "מהגר דיגיטלי" מוצלח? ולמה לא עדיפים מהגרים כאלה, שמומחיותם היא רחבת ראייה, ואין הם מתמקדים רק ב"ראייה דיגיטלית" על פני מי שהתמחה בעידן הדיגיטלי, אבל תוך זמן קצר עלול להיות לא-דיגיטלי או לא דיגיטלי דיו? הלא ברור לכול, ש"העידן הדיגיטלי" היה שלב התפתחותי שכעט כולנו כבר עברנו אותו, אם לא נולדנו בו, ומציאות חיינו הדיגיטלית איננה הפיכה, ובוודאי שאין היא ניגוד מלאכותי לימי הקסת והנוצה?


- פרסומת -

כולנו לומדים דיגיטליים,[1] כולנו חיים "בעידן הדיגיטלי" – ה"מהגרים" שבינינו חלקם צעירים יותר וחלקם מבוגרים יותר. אבל נפש האדם, או במונחים רציונליים יותר – המאפיינים הקוגניטיביים כמו גם האישיותיים שמרכיבים אותו, הם חידתיים במידה רבה, ללא קשר לכלי העזר השונים שבהם משתמשים מומחים מכל האסכולות הרלבנטיות לפתור, או לפחות להבין טוב יותר. שימוש במסכים יכול להיות המשך השימוש במכונת כתיבה חשמלית, שהחליפה את זו הידנית; אפשרויות השיח בעזרת הטלפון החכם גדלו ונעשו גמישים בהרבה מאז ימי הטלפון האנלוגי שגם הוא לא היה זמין לכול; אבל הצורך הבסיסי בקומוניקציה לא השתנה. הפיתוי של המסכים – אין לזלזל בו, אבל הוא פיתוי ככל פיתוי אחר. "התפשטות הסמים מסוף שנות ה-60" או "השוני בהרגלים המיניים מהתקופה שאחרי המצאת הגלולה" – תופעות שהשפיעו על כל אורחות החיים של הבייבי-בומרים לא התיימרו ליצור דורות חדשים של מחנכים או מומחים ליחסים "בעידן הסמים" או "בעידן המין החופשי". במה שונה  אפוא "העידן הדיגיטלי", שכאמור, אנו חיים בו מזה עשרות שנים?

ולגבי הורים שקובלים על "בעיית ההתמכרות למסכים" של ילדיהם: יש לומר להם ש"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", וגם "טול קורה מבין עיניך". במקרים רבים ההורים המתלוננים הם, על פי הגדרתם-שלהם, "מכורים למסכים". הבעיה היא אכן בעיה קשה ואמיתית, אבל היא לא "תוצאה" של "העידן הדיגיטלי" אלא סימפטום של מחלה ששורשיה ביחסי הורים וילדים. כמעט תמיד היא קשורה בהיעדר קשר מיטיב בין הורים וילדיהם, בהיעדר סמכות הורית, בגבולות לא ברורים – אם בכלל בבית המשפחה, ובהרגלי חיים בעייתיים.    

 

 

 

 

[1] David, H. (2022). Digital immigrants, digital natives and digital learners: Where are we now? Journal for the Education of Young Scientists, 10(2), 159-172. http://doi.org/10.17478/jegys.1090172

 


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: הפרעת קשב ופעלתנות יתר, אינטרנט, ביקורת, הורות, הוראה ולמידה, תקשורת, שפה ודיבור
נויה כהן צמח מרדכי
נויה כהן צמח מרדכי
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, חולון והסביבה
רני יקיר
רני יקיר
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
עירית פרלמן
עירית פרלמן
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
כרמית קולץ- נהיר
כרמית קולץ- נהיר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
חני גיטליס
חני גיטליס
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
אפרת ליה שחף
אפרת ליה שחף
פסיכולוגית
אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר חנה דויד

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.