לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
בגלל דברים שיש להם שמות - הרהורים בעקבות הספר 'אובדנים שאינם מוות' מאת נחמי באום

בגלל דברים שיש להם שמות - הרהורים בעקבות הספר 'אובדנים שאינם מוות' מאת נחמי באום

ד"ר ליאור גרנות | 28/5/2022 | הרשמו כמנויים

"זה שבועות שאיש אינו פונה

אלי בשמי, וזה פשוט מאד:

התוכיים שבמטבח ביתי

עוד לא למדו אותו,

האנשים בכל רחבי העיר

אינם יודעים אותו.

והוא קיים רק על נייר, בכתב,

ואין לו קול, ואין לו צליל ותו.

ימים אני הולכת ללא שם

ברחוב שאני יודעת את שמו.

שעות אני יושבת ללא שם

מול עץ שאני יודעת את שמו.

ולפרקים אני חושבת ללא שם

על מי שאינני יודעת את שמו."

(מסע ללא שֵם/ לאה גולדברג)

*

כאשר אני מתיישבת לכתוב את מחשבותיי בעקבות המפגש שלי עם ספרה של נחמי באום – "אובדנים שאינם מוות" (רסלינג, 2021) – עולות בי אסוציאציות לשני שירים: האחד, הוא הציטוט שאליו מרפררת כותרת הרשימה הזאת: "בכיתי בגלל דברים שאין להם שמות" (מתוך השיר "בגלל הלילה" לתרצה אתר), והשני הוא שירהּ של לאה גולדברג שהבאתי בפתיחה.

בכי בגלל דברים שאין להם שמות יכול להביא עמו תחושה של ספק: אם אין לדברים הללו שמות – אז לכאורה על מה הבכי? הספק מתגנב משום שהחוויה אינה מיודעת. בהיותה כזאת היא מערערת את הקרקע הנפשית.

הספק יכול להיות מופנה כלפי אותם דברים שאין להם שמות, והוא יכול גם להתרחב ולהיות מופנה כלפי האני בכללותו: אם אני הולכת ימים ללא שֵם ברחוב שאני יודעת את שמו – עד כמה יש תיקוף לאני ? אם שמי "קיים רק על נייר, בכתב, ואין לו קול ואין לו צליל ואין לו תו" – השֵם קיים במידה מסוימת, אבל עד כמה אני קיימת – בהיותי לא זוכה להד?

הספר "אובדנים שאינם מוות" מדבר על אובדנים שאינם מסומנים כאובדנים:

"חוויות אובדן שאינן בעקבות מוות נעדרות מהשיח היום-יומי, הן אינן קיימות ככאלה באוצר המילים שלנו. ומשכך, חלק ניכר מהמצבים ומהאירועים שכוללים תחושות של אֵין, חֶסר או היעדר, אליהם מתלווים רגשות מתמשכים של כאב, צער ועצב, אינם נכללים במסגרת המושגית הקרויה "אובדן". לאור זאת, מצבים רבים נותרים כחוויה שאינה יכולה להיטמע או להשתלב בשום מסגרת ייחוס חברתית-תרבותית קיימת [...] כדי שאדם יוכל להפוך את מה שהוא חווה מדבר מופשט, כולל ומציף, לדבר תחום שניתן להתאבל עליו, יש לתת לו שם, מסגרת ומילים שיאפשרו לדבר עליו [...]" (באום, 2021, עמ' 30).


- פרסומת -

פירוש נוסף לצירוף "שאינם מוות", כותבת באום, הוא שאלו אובדנים שלא ראוי להתאבל עליהם ושלא נהוג מבחינה חברתית להתייחס אליהם כאל אובדנים (שם, שם). לפיכך, נוצר פער בין החוויה הרגשית שהאדם אשר חווה אובדן שאינו מוות נושא עמו ובין הגדרת האירוע שהוא הגורם לאותם הרגשות.

הפעולה המשמעותית, המרגשת – והחלוצית ממש, בתפיסה שלי – של נחמי באום בספרה היא במתן השמות ל"אובדנים שאינם מוות", בסימונם כאובדנים ולפיכך במתן מסגרת ייחוס עבורם ככאלו.

בתוך האובדנים הללו היא כוללת חווית אובדן שחווה אֵם בתהליך טבעי ובריא של ספרציה- אינדיבידואציה, עת הילד צועד (תרתי משמע) אל עבר עצמאות, והאֵם עשויה לחוות "חוויות אובדן רגעיות, קטנות, נוכח תהליך ההתפתחות של ילדה" (שם, עמ' 128); חוויות אובדן של הורה החווה מרחק פיזי מילדו ולפיכך פער בין זהות האדם כהורה לבין יכולתו למלא את תפקידו ההורי (כאשר ילדים מהגרים למדינה אחרת מהוריהם, בעקבות גירושין – כשההורה הופך להורה לא משמורן), וחוויה של אבות שילדיהם הוצאו מביתם לפנימייה או למשפחה אומנת); תהליך שבאום מכנה: "ה – ת – ר – ת הזוגיות" – תהליך של פרידה זוגית המתחיל להתרחש באופן נפשי עוד טרם הפרידה הממשית ("תהליך פרימה תוך אישי ובין-אישי שבו אובדת לאחד מבני הזוג או לשניהם התחושה שהם "מחוברים" (שם, עמ' 169).

מצבי אובדן נוספים אינם מצבים שבהם היה משהו ואבד – כמו מצבי האובדן שתוארו עד כה – אלא חווית אובדן שבה לא התממש דבר-מה שהוא בעל ערך עבור האדם, והוא צפוי מאד או נורמטיבי. בתוך מצבים אלו כוללת באום "רווקות מאוחרת" שבה המשאלה לזוגיות אינה מתממשת ואת חווית האובדן כאשר סיפור הריון ולידה "סוטה ממסלולו" (שם, עמ' 185) – כגון בטיפולי פוריות או במצבים של לידה מוקדמת. בשני מצבים אלו אצל האדם ישנו ייצוג או תסריט "כיצד אמורים הדברים להיות" לעומת המציאות שהוא חווה שאיננה תואמת את התסריט הזה.

סוג האובדן האחרון שאליו מתייחסת באום הוא חוויות אובדן השזורות בהתפתחות , כגון מעבר לאימהוּת – אשר לצד השמחה שבו, הוא מלווה גם באובדן של חלקי עצמי כפי שהיו טרם האימהוּת.

המסגרת המושגית "אובדנים שאינם מוות" מאפשרת להעניק משמעות לחוויות של אובדן "השזורות במצבים ובאירועים שעד כה לא נחשבו לכאלה" (שם, עמ' 231) ומעניקה להן הד ותיקוף כחוויות של אובדן.

בספרה מעניקה באום לשלל האובדנים האלו מְכַל שנותן להם מילים – בשפת התיאוריה, בשילוב קטעי שירה ובשילוב ציטוטים של א.נשים המדברים.ות על חוויות האובדנים שלהם.ן.

בכך היא מרחיבה את גבולות השיח הרגשי החברתי כך שיכלול בתוכו גם את האין שבדרך- כלל אינו מוכרז חברתית ככזה. באופן זה ה"אין" שבשיח החברתי – כלומר אי ההתייחסות לאובדנים שאינם מוות כאל אובדנים – עובר התמרה ל"יש": אותם דברים שאין להם שמות בשיח החברתי כאובדנים – זוכים לשם ככאלה ובכך יכולים לזכות ללגיטימציה להיות מוכללים אל תוך השיח הקשור באובדן ואֵבֶל, על כל המשתמע מכך.

אני חושבת על השיח החברתי הנפוץ כמאופיין במונחי "יש" ובשאיפה ל"יש", הנובעת מהגנה המבקשת לטשטש סיטואציות לא נעימות, כמו למשל האמירה לילד שנופל ' לא קרה כלום' – אמירה המכחישה את הנפילה, ואולי גם את המכה והכאב – מתוך כוונה טובה ליצור מציאות שבה "הכל בסדר". באופן דומה, באום מזכירה בספרה דוגמאות של אמירות חברתיות המכחישות אובדנים ומתמקדות ב"יש", למשל אמירה אפשרית לאֵם צעירה המתמודדת עם המעבר לאימהוּת: "מה אני אגיד? אני גידלתי ארבעה ילדים ואפילו לא היתה לי עזרה כמו שלך יש" (שם, עמ' 226); כלומר ישנה כאן גם הקטנה של התמודדות האֵם הצעירה שמגדלת "רק" ילד אחד וגם התמקדות ב"יש" (יש לךְ עזרה) שכמו מבטלת את הזכות להביע קושי.

החשיבה שלי על אובדנים שאינם מוות במושגי "אין" בשיח – כלומר כאלו שאינם זוכים לייצוג – וההתמקדות החברתית ב"יש" מעוררת בי אסוציאציה לשירהּ של דליה רביקוביץ – "היסטוריה של הפרט" (שאליו התייחסתי בהרחבה בספרי "כיצד מרפאת הביבליותרפיה" (הוצאת פרדס ואוניברסיטת בר אילן, 2020, ראו עמודים: 166-168 ). בשיר זה פונה הדוברת אל נמען ואומרת לו: "תשע מלים אמרתי לךָ/ אתה אמרתָּ ככה וככה/ אתה אמרתָּ: יש לךְ ילד/ יש לךְ זמן ויש לךְ שירה." (רביקוביץ, 1992/2010, עמ' 249). הדוברת אומרת לו תשע מילים (שאותן היא מעלימה מעיני הקוראים) והוא עונה לה במילים כלליות ("ככה וככה") ומצביע על היש בעולמה באמצעות תשע מילים משלו, שאותן היא מצטטת: "יש לָךְ ילד, יש לָךְ זמן ויש לָךְ שירה". אלא שתשע המילים שלו המונות את היש בעולמה אינן מצליחות לעמוד כנגד תשע המילים שלה; היש שהוא מצביע עליו אינו מצליח לחדור לעולמה של הדוברת ולהיחוות על ידה ככזה. מילותיו נחוות על ידה כ"ככה וככה". בתגובה למניית רשימת הישים האלה עונה הדוברת לנמען שלה: "סורגי החלון נחרתו בעורי/ לא תאמין שעברתי את זה", כמו אומרת לו – 'אין ביכולתך להבין את עומק הכאב, אין זה כאב שיפתר באמצעות ילֶד, זמן ושירה (גרנות, שם, עמ' 166). אני עוברת דברים שאינך יכול להאמין בקיומם ואינך מכיר אותם מעולמך, דברים שהם מחוץ למשחק השפה שלך ומחוץ למשחק החוויה שלך, דברים המשולים לחורבן הבית הפרטי' (גרנות, שם, עמ' 167).


- פרסומת -

בשורות הבאות בשיר הדוברת מציינת תאריכים משמעותיים בחורבן הבית הראשון והשני ומוסיפה: "בכל אלה הייתי לבד". בכך, מייצרת רביקוביץ משחק שפה חדש, לא כזה המדבר את רשימת הישים אלא כזה המדבר את החורבן הקולקטיבי הנחווה על ידי הסובייקט כחורבן הפרטי ביותר ואת עומק חווית הבדידות בתוך החורבן. משחק השפה החדש מתרחש בין הדוברת ובין מי מהקוראים המזדהים עם תחושותיה. כך, נוצר עבור הסובייקט הכואב הפוגש את השיר משחק שפה שבתוכו הוא יכול להרגיש מובן, משחק שפה המצוי באזור השבר (גרנות, שם, עמ' 168).

באופן דומה, גם ספרה של באום יוצר משחק שפה חדש ההופך את ה"אובדנים שאינם" ל"אובדנים שישנם": דברים שיש להם שמות, שיש להם הכרה חברתית אפשרית כאובדנים.

כך, מתאפשר לכולנו, החווים לאורך חיינו חוויות של אובדנים שאינם מוות – להעניק שמות ל"רחובות של אובדן" בנפשנו, גם כאלה שאולי אנחנו עצמנו לא הכרנו בהם קודם באופן הזה, לזהות אותם כאובדנים, לחוש לגיטימציה לחוות צער, כאב ואֵבֶל בגינם, להעניק להם את הקול שלנו המדבר אותם, אֶת הצליל המלווה אותם ולזכות להד מאחרים עבורם.

באופן זה, זוכים האין והאובדן לאפשרות לנוכחות: הם אינם עוד בגדר היעדר נטול תיחום אלא הם מצויים בתוך קווי מתאר של יש. יש זה איננו היש הבא כתחליף לאין ("יש לך ילד, יש לך זמן ויש לך שירה" אֶל מול חווית החורבן הנפשי ) אלא יש התוחם את האין, כך שבגבולותיו הוא יכול להתקיים: לזכות בנוכחות, הכרה, יידוע ושֵם.

______________________________________________________________________________

* הערה: "משחק שפה" הוא מונח שטבע ויטגנשטיין. הוא מדמה את השפה למשחק כדור: גם משחק אגבי בכדור מצריך עמידה בכללים כלשהם, אלא שהמצאת הכללים תיתכן תוך כדי משחק וכן תיתכן הכנסת שינויים בכללים תוך כדי משחק (ויטגנשטיין, 1953/2009, עמ' 73, סעיף 83). כזאת היא השפה. גם היא מאפשרת מגוון משחקי לשון: ישנם סוגי משפטים לאין-ספור וניתן להשתמש בהם באופן מגוון. משחקי לשון חדשים נוצרים כל העת. ויטגנשטיין תפס את משחקי הלשון של השפה כחלק מפעילות או מצורת חיים (שם, עמ' 46, סעיף 23). כלומר, משחקי הלשון נוצרים ומתהווים תוך כדי פעילות, תוך כדי תנועה וכחלק מצורת חיים, כחלק מהקשר רחב יותר.

_______________________________________________________________________________________

•אירוע השקת הספר 'אובדנים שאינם מוות' יתקיים ביום רביעי, ה1.6.22, באוניברסיטת בר-אילן בשעה 17:30. לפרטי האירוע:

https://social-work.biu.ac.il/node/6212

_

מקורות:

באום, נחמי (2021). אובדנים שאינם מוות. תל-אביב: רסלינג.

גרנות, ליאור (2020). כיצד מרפאת הביבליותרפיה? כתיבה ילדות שיר. חיפה ורמת גן: הוצאות פרדס ואוניברסיטת בר אילן.

ויטגנשטיין, לודוויג (2009 [1953]). חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, ירושלים: מאגנס [מהדורה ראשונה 1994].

רביקוביץ, דליה (2010 [1992]). אמא עם ילד, בתוך: כל השירים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 252-215.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, גירושים, תרבות ואמנות, אובדן ושכול, פרידה וסיום, הריון ולידה
לאנה שוורצמן
לאנה שוורצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
גלעד כליפא
גלעד כליפא
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), מצפה רמון והסביבה
איזבל אדנבורג
איזבל אדנבורג
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
דנה בן מנשה
דנה בן מנשה
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
דניאל חשאי
דניאל חשאי
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק)
מיכל וידן מהלמן
מיכל וידן מהלמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

'השכם בבוקר אשה יוצאת מביתה, נוסעת ברכבת. מסתכלת מבעד חלון הרכבת. חולמת את חלון הרכבת. חיה דרך חלון הרכבת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מנשה כהןמנשה כהן10/6/2022

על האבל שלא נעשה. שלום! מתחבר לנושא המאמר והספר, וראוי לפתח מודעות במסגרת פסיכותרפיה לאובדנים שאינם מקבלים שם או הכרה ולגיטימציה חברתית, ולכן הם לא עוברים עיבוד בנפשו של הסובייקט. שני מאמרים שלי בנושא מופיעים באתר 'פסיכולוגיה עברית': 'בעקבות המלנכוליה' ו'האבל שלא נעשה...'.
מנשה