הרהורים ואיחולים לשנה החדשה: שנת החזקה, שנת הכלה, שנת שמיטה.
גלעד בר-טל | 14/9/2021 | הרשמו כמנויים
'שלום, הגעתי לפסיכולוג? תגיד, כמה אתה לוקח לפגישה?' כך נפתחה שיחת הטלפון עם טל*. ניחשתם נכון - כשבקשתי שיספר מעט על עצמו, ציין ראשית כל שיש לו 'אובססיביות עם כסף', ובטרם סיים את המשפט כבר בקש הנחה, 'לפחות בפגישות הראשונות'. טל הגיע לטיפול כמי שכפאו שד. המתח לנצל כל דקה שתומחרה בראשו לסך שקלים, מלא את חלל החדר. אט אט בררנו מהו כסף עבורו. באמצעות בקשות ההנחה שהשתחזרו בינינו באופנים שונים לקראת-עם-ואחרי כל תשלום, התוודענו לדמויות המופנמות ויחסי האובייקט המושלכים על ואל המושג כסף, שהחל ללבוש צורה של נפש, כזו שיש בה זיכרונות מודחקים, רגשות מורכבים והיבטים טעונים באינטראקציות בין-אישיות.
הטיפול בטל הרהר אותי אל השנה החדשה - תשפ"ב, הסוגרת מחזור של שבע שנים, ומכונה - 'שנת שמיטה' (ספר ויקרא, פרק כה). האדם שומט קרקע ושדה, אינו זורע, משקה, מדשן או מעבד. כל גידוליו האישיים עליהם עמל, נעשים הפקר לכל דורש ומבקש, ולפיכך זוכים לתואר של קדושה. כמו שבת בשבוע, כך שמיטה בשנים. שנת שבת. לשאלה המתנגנת 'אז למה לא כל יום שבת?' עונה השמיטה במפתיע - 'מי אמר שלא?'. אלא, שחושינו הטיפוליים מתקוממים אל מול המילה הלכאורה כואבת הזו - 'שמיטה'. כמה סבל בא לאוזננו מדי יום ממי ששמטו אותם או עצמם ועד היום מחפשים אחר נפשם. אנו נושמים את מרחבי ההחזקה וההכלה בכל שעה טיפולית, ובהדרכות מבקשים את אלו שלנו. מה מקום יש ל'שמיטה' בתוכנו? התמיהה מתחדדת כשחושבים על טל שלנו: בשיאה של שנת השמיטה, היום האחרון לשנה, האדם שומט את כל הלוואותיו הפתוחות, וכל חובות הלווים ממנו נמחקים כליל - ובשמה היפה: 'שמיטת כספים' (ספר דברים, פרק טו). הטיפול חותר להחזיק, בעוד המצווה - לשמוט.
הטיפול שואף להביא מזור לנפשו של טל: מודעות כאשר הכסף מגביל את חופש הבחירה שלו, שלום חלקי עם הכאב הנפשי המתגלם בהוצאות כספיות, המרת המושג כסף משטרות ומטבעות לחלקי נפש כואבים ולא מודעים. הסבל הפנימי המושלך על הכסף יחווה בטהרתו (Pure) - מבלי לקרוס לתוכו וגם מבלי להשליך אותו.
אמנם, האם הטיפול יעשה את טל מאושר? האם כל יחסו לכסף, עושר, רכושנות וכדו' יקבל פנים חדשות? האם יתפתח בקרבו הרצון לתרום מכספו לזולת? האם הכסף יהפוך מסמל סטטוס לכלי ואמצעי המשרת את הצד הערכי-תרבותי שבו? והאם כל אלו בכלל מטרות טיפוליות? לעניות דעתי, התשובה לכל השאלות היא - לא.
תיאורטיקנים שונים נסחו את מטרת הטיפול והמתרחש באמצעותו, במילים שונות אך בתוכן דומה למדי (Thompson, 2004). פרויד הגדיר זאת "להפוך אומללות היסטרית להיעדר אושר שגרתי", קליין הציגה את המעבר ל'עמדה הדפרסיבית', וויניקוט דבר על לנטוש את חוסר הפגיעות ולדעת 'להפוך לסובלים' (Sufferers) וביון הדגיש את החשיבות של 'שני אנשים מפוחדים מאוד: המטפל והמטופל'. תמצת זאת היטב פרופ' יורם יובל: "בסופו של יום, בריאות נפשית היא היכולת לחיות בשלום עם הספק. כי החיים של כולנו הם תמיד, אבל תמיד, סכנת נפשות נוראה. רק המוות בטוח". כל היופי והקסם בטיפול הינם התאפשרות האדם לשהות, קרי לשרוד, את נקודת האימה בפער הבלתי נסבל בין המשאלה ובין המציאות, בין הרצון ובין היכולת, בין הפנים והחוץ, בין האינסוף לסוף. החשיבה הפסיכואנליטית והטכניקה בצדה, מאפשרות לבסס בתוכנו שלב התפתחותי אוטונומי וקריטי - לשאת סבל נפשי, לחיות את האין, להכיר בדחף, לנשום בתוך אי הוודאות, בעזרת החזקה והכלה. אושר, מלאות או רוחניות? נראה כי הטיפול אינו מבקש (וגם אין בכוחו, לדעתי) להביאם לחיי האדם. את זה עליו לחפש דווקא בשמיטה.
לטל, כמטפל, אאחל שנת החזקה ושנת הכלה - הכרה בדחף החמדנות, לכאוב את חרדת ההתרוקנות (התרגום הנפשי ל'הוצאה כספית'), ומפגש כנה עם החוסר שלעולם לא יתמלא (על אף הארנק שתופח). אלו יאפשרו לו קיום, תפקוד ובחירה במציאות חייו (וחיינו) המורכבים. הנפש, פוגשת את סיבוכי המציאות ותרופתה בשלום עם הספק והכאב. הרוח, צמאה אל האושר, הטוב, הנתינה והשלמות ורווייתה בשמיטה. מקורה בחלקי אישיות בעלי פוטנציאל אבולוציוני פרוגרסיבי, וממילא נתונים מעבר לעולם הפסיכואנליזה. השמיטה, כמשל לאטמוספירת חיים, מתאפשרת כאשר מרחבי ההחזקה וההכלה כבר מונכחים היטב. הרוח מתבססת על גבי בריאותה של הנפש, ובאופן הזה הן אינן סותרות כי אם משלימות.
לכולנו, אאחל שנת שמיטה - הרחבת האני אל מעבר לָעַצְמִי בביטול הפערים המדומים בין אדם לחברו, לשמוט מצדדי האישיות החולפים ולהישאב להוויה בה האני הינו רכיב קטן של עולם גדול, כטיפת מים בודדת השוכנת בים הגדול ומעתה בשם ים תְּכֻונֶּה. שם, בשמיטה, המוות - ספק, והחיים - ודאי.
* שם בדוי ותיאור אינטראקציות מטיפולים שונים
