הפסיכולוגית החינוכית והקלינית מרים בן דוד הלכה לעולמה
שפיות זמנית | 31/7/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מרים בן דוד, פסיכולוגית חינוכית וקלינית, ומדריכה בפסיכותרפיה ובדיאגנוסטיקה, הלכה אתמול (30.7.2021) לעולמה. מרים כתבה בלוג באתר פסיכולוגיה עברית מאז 2017, "אתגרים חדשים" בו עסקה במחשבות על העצמי, הנפש והסביבה הפנימית והחיצונית המשתנה בשלבי החיים המאוחרים. מרים הביאה קול חכם, רגיש ואמיץ. בכתיבתה הכנה והבהירה, חשפה את הקוראים לעולמה הפנימי ולחווייתה אל מול הזקנה, ואל מול העולם ההולך ומשתנה לנגד עיניה. קולה יחסר לנו מאוד. אנו משתתפים בצער המשפחה.
הנה קטע מתוך הפוסט האחרון שהעלתה לבלוג, לפני כשנה, בעת תקופת הקורונה:
"החרדה, המציפה כל אחד מאחורי המסכה, סותמת לא רק את הפה אלא גם את המחשבה ואת הרגש. התנועות האוטומטיות והחיוך המאומץ משמשים ככיסוי לא רק לחרדה שמציפה אותם, אלא אולי גם למפגש המאיים עם כל מכלול הרגשות שהקורונה מעוררת. אולי זה ביטוי למאמץ של העולם להתנהג כאילו החיים ממשיכים, למרות שהם השתנו לחלוטין מן הקצה אל הקצה.
אני תוהה האם הדיווחים על ריבוי התפרצויות של אלימות, שפוגשים בחדשות, גם מבטאים את התגובות של העולם הרגשי לעולם החדש שהנפש אינה מסוגלת להתמודד איתו?
לאן נגרר עקב אי הוודאות של הקיום?
החיים נמשכים, אך הקרע שנחתך ברקמת חיינו מבלבל כל כך שכל מה שקורה מרגיש לא אמיתי ויש לו הטעם של "כאילו".
אני מביטה מסביב ורואה את התיאטרון הסוראליסטי הזה שגם אני חלק ממנו ומרגישה אבודה.
אני שואלת את עצמי - האם תחושה זו היא תוצאה של גילי המופלג ושל היעדר גמישות החשיבה המתגלה גם בכל מיני מצבים אחרים? האם זהו מקור התחושות שלי? אולי אי היכולת לקבל מציאות משתנה היא אחד הסימפטומים של התקופה האחרונה של החיים, ומה שנראה לי "כאילו" הוא אמיתי? האם ראיית הקורונה דרך משקפיים של אדם בשנות התשעים שלו לא מאפשרת לו כניסה לעולם שהשתנה מהקצה אל הקצה?""
- פרסומת -
אנו מזמינים את קוראי האתר לקרוא את הבלוג של מרים, לצלול אל תוך עולם פנימי המורכב והעשיר של אישה שלא פחדה לגעת גם במקומות הכואבים והנסתרים של הקיום האנושי, להביט מקרוב בתהליכי ההתבגרות והזקנה.
