אולי אני פשוט מאמינה באהבה

ד"ר טל פלג-שגיא | 4/7/2021 | הרשמו כמנויים

פוסט ראשון. מרגש.

כבר הרבה זמן שאני מחכה להזדמנות לכתוב. כבר הרבה זמן שאני מחכה להזדמנות לכתוב על טיפול. כבר הרבה זמן שאני יודעת, שאם אכתוב זה יהיה בבלוג כמו פעם. בלוג שמזכיר את היומן האישי שנהגנו לכתוב בו כילדים: עם מפתח ואוזניים בצידי הדף: סוד כמוס לחמור ולסוס.

והנה אני חושבת, שבפתיחת הבלוג הזה באות לידי ביטוי שתי אמונות שמובילות את דרכי בעולם:

הראשונה, מן אמונה רוחנית, כמעט דתית, שמה שצריך לקרות – קורה. על אדם לבחור, להיות אקטיבי בעולם, לדאוג שיקרה לו מה שהוא רוצה שיקרה. עם זאת... עם זאת לפעמים דווקא השחרור מאפשר לדברים לתפוס מהלך משלהם, להתרחש. והנה, פתאום הזדמן לי בלוג, ולא סתם בלוג – בלוג של מטפלים.

השנייה היא ההבנה שדמות המטפלת שלי איננה שונה מדמות האדם שאני, ולכן אין לי מה להסתיר. אני חושבת כמעט בגאווה על כך שאת הבלוג הזה יכולים לקרוא במידה זהה בעלי, ילדי, חברים קרובים, עמיתים, מודרכים ומטופלים, ואני לא חושבת שתיווצר חוסר הלימה בין החלקים. זה נחמד. עוד אכתוב בשאיפה גם על אותנטיות, וגם על מצבי עצמי.

ויש עוד משהו נחמד בבלוג, תובנה בונוס: בלוג הוא דבר מצוין לאנשים עם טווח קשב קצר. הוא לא כמו ספר שיש בו עלילה, עלילות משנה, דמויות שמתפתחות. הוא יותר כמו סיפור קצר או מאמר בעיתון, שבו כל ריצה היא ריצה למרחקים קצרים. קשב מתחיל – רעיון מתפתח – קשב נגמר. קצת כמו שעה טיפולית...

על מה אני מתכננת לכתוב בבלוג הזה? על הכל, ולא על משהו במיוחד. כי הנה מרוב שחסרו לי נושאים, כבר יש לי יותר מעשרים. חלקם מסודרים יותר: איך אני רואה טיפול אינטגרטיבי? מה חשוב במיניות בריאה? חלקם מקטעים של מילים או מחשבות: בורות בנפש... קבלה...טלטלה. והחלק היצירתי שבי, זה של הסופרת המבוזבזת, תוהה אם גם סופרים 'אמיתיים' כמו אשכול נבו או צרויה שלו חווים שני חוטי מחשבה: המובנה, הליניארי, המסודר, וזה שלצידו האסוציאטיבי והמקוטע.

ולבסוף, מי יקרא את הבלוג? קשה לי לומר. ואולי יש הקלה מסוימת באי הידיעה. הרי בחשיפה, במבט החיצוני, יש משהו אינטימי מאד. אפילו עצם הכתיבה היא אינטימית, עוד לפני שנוצר רעיון או נמסר פרט כזה או אחר. כתיבה היא תהליך מאד מתמסר, ואני אדם מתמסר, כך שאצלי הכתיבה לא תוכל להישאר בלתי אישית.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מהצד השני, כמו שאין סמל בלי מסמל, ככה גם ניתן לשאול מה נשאר מהנפש ללא מבט, מהיוצר ללא עד ליצירתו (והנה, גם עדות ועדים הם נושא מעניין לבלוג שלי). ולכן חלק אחר שבי רוצה לשמוע מחשבות, תובנות, דעות ובעיקר בקשות לכתיבה.

אז כמו שעושים במאה ה- 21 – זורמת. או כמו שפעם זרמו: ימים יגידו. יש התמסרות גם במה שנוצר מתוך עצמו, בלי חוקים מקדימים. אתן לבלוג שלי לעשות את אדוותיו בכוחות עצמו.

אני מתחילה.

ועוד לא אמרתי מילה על אהבה....

כתיבה נעימה לי. קריאה נעימה לכם.