ניב ארביב-דוגו: בין דיבור, נגינה והאזנה למוסיקה

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 7/4/2021 | הרשמו כמנויים

ניב ארביב-דוגו, מטפל במוסיקה, פתח תקווה.

הקליניקה נמצאת בדירה שלי, אליה עברתי לפני קצת פחות משנה. כשעיצבתי את הקליניקה היה לי חשוב שיתאפשר לעבור בקלות בין דיבור, נגינה והאזנה למוסיקה – שתהיה זרימה. טיפול במוסיקה דומה לפסיכותרפיה בדיבור, אבל מאפשר גם להשתמש במוסיקה - זאת אומרת שאנחנו יכולים לנגן ביחד, לשמוע מוסיקה ביחד, ואנחנו יכולים לדבר על המוסיקה שאנחנו שומעים, על תחושות שעולות או זיכרונות שצפים.

כשעיצבתי את הקליניקה השתמשתי בניסיון שלי מהקמת חדר מוסיקה בבית ספר לחינוך מיוחד שעבדתי בו. שם גיליתי קצת יותר מה עובד ומה פחות, למשל שחשוב שיהיו בהישג יד כל מיני כלי הקשה. מבחינת העיצוב לא רציתי לייצר משהו סטרילי נטול טעם אישי, וגם אם הייתי משתדל לא בטוח שהייתי מצליח. אני נוכח בחדר אבל בצורה שלא גוזלת מקום מהמטופל. הרעיון הזה של מטפל שהוא טאבולה ראסה, שהוא קנבס חלק לחלוטין עבור המטופל ממילא נפגע כשהקליניקה בבית. המטופלים שלי נכנסים לבית שלי, הם רואים את הריהוט והחפצים, ככה שאני בכל מקרה נחשף במידה מסויימת. אז אם כבר אני מביא את עצמי, אני משתדל לעשות את זה בצורה שתתמוך במה שעולה אצל המטופל. החפצים שנכנסים לקליניקה הם רק אלו שיש להם חשיבות טיפולית בעיניי.

פריטים מתוך הקליניקה:

זו עמדת העבודה של האולפן. אפשר לראות שפתוחה שם תוכנת "אבלטון" להפקת מוסיקה, מצד ימין יש מיקסר שמחוברים אליו המיקרופונים וכל הכלים שצריכים הגברה, ומצד שמאל יש אפקטים לגיטרה. על הכיסאות בקליניקה שלי כל מטופל יכול לשבת בסיטואציות שונות. על הכיסא הזה של עמדת המחשב יכול להיות שישב מטופל שרוצה להשמיע איזשהו שיר, אז הוא יושב שם ובוחר. וכשאנחנו מקליטים או מפיקים שיר יחד, אני יושב שם ומתפעל את תוכנות ההקלטה והעריכה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

על המדף יש כלי הקשה שהם נגישים אפשר להושיט יד ולקחת אותם באופן ספונטני. שלוש התמונות היו תלויות במשרד שלי במרכז נוער שניהלתי, הבאתי אותן מטיול בברצלונה והן מתחברות לגישה היונגיאנית שאני מאוד מושפע ממנה. בתמונות רואים את כל אחד מהגיבורים האלה מחזיק את הנמסיס שלו. כל אגו מחבק את צילו בחמלה. למשל התמונה של דורותי מחבקת את המכשפה מהמערב. בסיפור "הקוסם מארץ עוץ", לפני שמתאפשר לה לפגוש את הקוסם, דורותי מוכרחה להתעמת עם האויבת הגדולה שלה, שמתאפיינת בתכונות ההפוכות ממנה כמובן. במפגש בינהן המכשפה נמסה ודורותי לוקחת את המטאטא שלה לעצמה, נוצרת אינטגרציה ורק אז היא יכולה להשלים את המסע. בכדי לגלות את עצמנו אנו מוכרחים לעבור דרך הצדדים האפלים שאנחנו דוחים מאיתנו ורק אחרי שמכירים ומאמצים אותם לקרבנו ניתן לגדול מבחינה פסיכולוגית. התמונות האלה מתחברות למשהו מאוד אנושי שמהדהד עם התהליך הזה.

(ארבע הגיטרות)

לכל אחת מהגיטרות האלה יש סיפור. את הגיטרה הימנית ביותר קיבלתי מחבר של אבא שלי בגיל 12, כשרק התחלתי לנגן.  הוא הוציא אותה מהמחסן כשהיא מאוד מוזנחת ובמצב שאי אפשר לנגן עליה, היו בה חלקים שבורים וחלודים, בלי לוגו או סימן היכר. במשך שנים היא הייתה תלויה על הקיר, עד שלפני כמה שנים רציתי להשתמש בחלקים שלה כדי לתקן גיטרה אחרת שניזוקה. לקחתי אותה לטכנאי גיטרות וכשביקשתי ממנו לפרק אותה הוא כמעט התפלץ. אחרי כמה ימים התקשר ואמר לי שזיהה אותה לפי סוג העץ והאלקטרוניקה שהיא מאוד מיוחדת, תוצרת גרמניה משנות השישים ולא מייצרים דברים כאלה יותר. בהשקעה קטנה הוא החזיר אותה לחיים. היא גיטרה מאוד יוקרתית ונדירה, שנשמעת מדהים. הייתי בטוח שהיא לא שווה כלום ותליתי אותה על הקיר בתור קישוט – היא התגלתה בתור אוצר.

בתמונה רואים כל מיני דברים, למשל את דמות הפליימוביל של הליצן שמלווה את הזמר – זו דמות מדהימה בעיניי, כזו שמציגה את האמת בדרך שלא מהווה איום, והיא חשובה במיוחד בהקשר של המעשה הטיפולי. על הקיר יש פוסטר של האלבום "אל נורא עלילה", שהוא האלבום השני של להקת אורפנד לנד, להקת מטאל ישראלית שהייתה חלוצה בז'אנר ושילבה מוסיקה ערבית וטקסטים מהיהדות, הנצרות והאיסלאם. זו להקה שעוסקת באחדות הניגודים, הסלוגן שלה היה פעם "טנגו בין אלוהים לשטן". בתור נער האלבום הזה השפיע עלי מאוד ועד היום אני מתרגש ממנו. הקונספט הוא דיאלוג בין האדם לאלוהים, והיום אני מבין אותו כדיאלוג בין האגו לבין העצמי, מסע הגיבור בעולמו הפנימי.
בתור מוזיקאי ניתנה לי הזכות להשתתף באלבום חדש שמוקלט בתקופה האחרונה יחד עם חלק מהאומנים שכתבו והקליטו ב"אל נורא עלילה".

עם הזמן אני מגלה שתופים הם מאוד שימושיים בעבודה הטיפולית. אני בעצמי בעיקר גיטריסט, והגעתי לתיפוף הרבה בזכות העבודה הטיפולית. הפעמה, הביט, מתחבר למה שאנחנו שומעים ברחם, הדופק של אמא, חוויה מאוד ראשונית. זה באמת נורא מרגש לשמוע תופים בהופעות, זה משהו שמפעיל את הגוף, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. ברגע שתופים מנגנים אז באופן אוטומטי כל הנגנים האחרים מתיישרים לפי אותו קצב, זה בלתי נשלט ומאוד קשה להימלט מזה, זה משהו שהוא מאוד מדליק את הביחד והיצירה המשותפת. מעבר לכך, אלה כלים שלא צריך הרבה ידע מקדים כדי לגשת אליהם – יש משהו מאוד טבעי בלהכות על תוף.

צילום: נתנאל ישראל