פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שאלה של אמונה: על הדינמיקה של עבודה עם נפגעות

שאלה של אמונה: על הדינמיקה של עבודה עם נפגעות

ליאור בכר | 4/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

בשבועיים-שלושה האחרונים עלו פה פוסטים ותגובות לא מעטות בנוגע לסיפורן של שתי נשים: קים אריאל ארד וגליה עוז. התגובות נסובו בעיקר סביב שלושה: הנשים, הפוגעים, והציבור. מושא הפוסט הנוכחי אמנם שואב מאלה, אבל הוא לא אף אחד מאלה, אלא הוא אנו, המטפלים הנורמטיבים הלא-פוגעים, ובמיוחד השאלה מה קורה לנו בעבודתנו כשאנו נחשפים לאירוע פגיעה. ומתוך כך: איזו עזרה אנו יכולים להעניק, ואיפה אנו עלולים שלא לסייע ואפילו להזיק. מה שייאמר כאן אינו האופן היחיד - ואפילו לא הטוב ביותר - להסתכל על הנושא. זו רק דרך אפשרית אחת. עוד נוסיף שהאמור להלן לא מתייחס לילדים, שאינם בתחום עבודתי. ולמי שמעדיף רק להבין את נושא הפוסט בקליפת אגוז בלי להמשיך הלאה, יוצע כאן אבסטרקט-מנהלים במשפט אחד: בעזרת התחברות לסיפורה, אפשר לעזור לנפגעת טראומה בלי לעסוק בשאלה האם האירוע באמת קרה.

נתחיל בהנחת-עבודה, שלא משנה מה נעשה, ומי שלא נהיה, אירוע שמטופל מביא אל משרדנו לא מסתיים במטופל. הוא יפגע גם בנו ואין דרך מילוט. המערכת האמפתית שכל אדם מצוייד בה, על נאורוני המראה ומעגלי הפידבק שבה, תדאג שהגל שעבר מהפוגע אל הנפגע ימשיך הלאה ויפגע, הרבה או מעט, בכל אדם בהתאם לקרבה הנפשית או הפיזית שלו לנפגע - דהיינו גם בנו. נרגיש את הבלבול, הכאב, האשמה, הזעם, החרדה, האינאונים, והריקנות - נרגיש אותם… כאילו היו שלנו. אם נרגיש אותם חזק מספיק, המנגנון האמפתי של המטופלת ידאג שהיא תקבל מאיתנו את הרגשות האלה חזרה ותחוש אותם… כאילו היו שלה… רגע! הרי הם היו שלה מלכתחילה, לא? אז למי הם בעצם שייכים? ככל שנהיה קרובים יותר; ככל שהחוויות והרגשות יהיו חזקים יותר; וככל שיהיו מעובדים פחות - כן יקשה יותר לדעת של מי הרגש הזה בדיוק, ואפילו של מי החווייה הזאת, כי מן הסתם הרגשות אינם עובדים בנפרד מפעולות, אירועים, מחשבות וזכרונות, אלא הם משנים אלה את אלה. הכוונה כאן היא להימנע ממינוחים מקצועיים, ולכן רק יוזכר שלהגיד שמדובר בהזדהות השלכתית יהיה קצת אנדרסטייטמנט. מדוייק יותר יהיה לאמר שזו אותה תופעה אוניברסלית, אפילו טריוויאלית, של העברת רגשות, החיונית כל כך לחיים בחברה, שהזדהות השלכתית היא אחד המופעים שלה - ואפילו לא זה המרתק ביותר. 

כדי לסבך קצת את התמונה, נוסיף לה פגיעות וחוויות שאנו עצמנו חווינו לפני שהכרנו את המטופלת. בדיוק כמו חוויות המטופלת, חוויות העבר שלנו אינן מסתיימות בנו, והגל שבא מאיתנו יפגע גם בה, אם הרבה או מעט, וגם לגבי אלה יקשה לדעת למי הן שייכות. 

הנה כי כן, מחשבותינו, זכרונותינו, אירועים שאירעו לנו ופעולות שעשינו, רוקדים ביחסי גומלין זה עם זה בתוך כל אחד מאיתנו. הריקוד לא מסתיים שם אלא ממשיך לכדי ריקוד זוגי המתרחש בין כל שני אנשים הנמצאים בקשר זה עם זה. גם בעבודה שלנו נוצרת מערכת רגשית דינמית עם המטופלת; מערכת שלא קל, לאמר בעדינות, לזהות אותה, אבל אפשר להיות בטוחים שהיא קיימת שם. אין בדינמיקה הזו שום דבר מיוחד. אפשר לאמר שזה בלגן טבעי. יש לה שני צדדים. מצד אחד היא מאפשרת לנו להרגיש את המטופלת. מצד שני היא מקשה עלינו לדעת האם מה שמרגישים בא מחווייה שלנו או שלה, או האם מה שאחד משנינו חש הופך אותו למכשיר למילוי צרכיו הלא מעובדים של השני. במלים אחרות: הכאוס הזה לא נותן לנו לדעת בבירור אם הסבל שאחד מאיתנו סובל בא מחווייה אמיתית שחווינו אנו, או מחווייה אמיתית שמישהו אחר חווה - אבל שאיננה שלנו. כך יוצא, שהדינמיקה הזו משמעה שקיים ספק מובנה לגבי אמיתותו של כל סיפור של כל אדם, ולכן של כל מטופל. גם של הנפגעת שהגיעה אלינו.

הצבענו אם כן על אחד המאפיינים היפים של עבודתנו עם נפגעים, והוא אינדיפרנטיות החווייה: אין הבדל בין פגיעה שנעשתה בעבר הרחוק לפגיעה שנעשתה לאחרונה; בין החוויה של קרבן פגיעה אמיתית לחווייה של קרבן פגיעה מדומיינת; ובין פגיעה שלנו לפגיעה של המטופלת. חוויית פגיעה היא חוויית פגיעה. 

המעניין בבלגן הדינמי הזה הינו שבאופן די מפתיע הוא משחרר אותנו, אם רק נרשה לו, מלהתאמץ ולמצוא האם משהו באמת קרה. אין משמעות הדבר שצריך להשתדל להטיל ספק, או שטוב שלא להאמין, אלא זאת, שאמיתיות האירוע איננה רלבנטית לעזרה שאנו מסוגלים לתת. למטופלת יכול להיות מאד חשוב לדעת שמה שקרה לה, אכן קרה. אבל הכאוס רב-המשתתפים של רגשות וזכרונות וחוויות ואירועים שהוצע לעיל, לא באמת מאפשר לנו לתת למטופלת באותנטיות את המידע הזה. לא בלי להסתכן בלשקר לעצמנו או לה.

האם זה בכלל מהותי טיפולית, לספק תשובה חיובית למטופלת שתרצה לשמוע מאיתנו תשובה כזו? כי אם זה מהותי, זה קצת בעיה. שכן, זה אוטומטית מחייב שלא נוכל באמת לעזור לכל אותם אחרים, שסובלים מאירועים שבעליל לא קרו - דבר שפוגשים בו לעתים, אלא רק לאלה שלהם משהו ״באמת״ קרה. מילא, שזה עלול לגרום לסוג של אפליה; אבל מה לעשות תכלס עם כל אותם מטופלים אחרים? כמו כן, אם זה מהותי טיפולית, זה מחייב שנצטרך להאמין, תמיד. גם במחיר איבוד האותנטיות שלנו. מדובר בסכנה לסתימת פיות פנימית. אני חושש שגם אם היה אפשרי לעזור כך למישהו, רובנו היינו מאבדים די מהר מוטיבציה לכל עבודה טיפולית, שכן המוטיבציה שלנו ניזונה בין היתר מתחושת חופש-מחשבתי; חופש, שמשמעו למשל להציף ספק ספונטני ולא להיבהל ממנו ולא לתת לו לעצור אותנו מלהעניק עזרה למטופלת, עזרה שאינה תלויה בדבר - אפילו לא בספק לגבי אמיתות האירוע.

מעבר לכך, יוצע כאן שזה לא מהותי טיפולית. אחד הדברים המעניינים ששמים לב אליהם כשעובדים עם מטופלת שחוותה פגיעה וזקוקה לשמוע שמאמינים לה, זה הצורך שלה בחיבור. זה מובן וחשוב, ואפשר להוסיף: זה העיקר. אפשר לאמר שאחד המדדים היותר יפים לבריאות נפשית, אפילו יותר מחופש בחירה או חווית רצון חפשי, הוא היכולת להרגיש מחובר. מחובר לבן זוג, לקהילה, לרעיון, לפרוייקט, לטבע, לפעילות, לעצמך. חיבור זה אושר. אחת הסיבות לכך שאנו אוהבים לקרוא בספרי הרפתקאות ולצפות בסרטי אגדות היא שתוך צפייה וקריאה אנו מחוברים לנרטיב. והמעניין הוא שאין שום חשיבות לשאלה האם הנרטיב הוא אמיתי או דמיוני; אם זו סדרת טבע של דייויד אטנבורו או הארי פוטר. בחזרה למטופלת. במקום להראות שאנו מאמינים כאשר איננו בטוחים בכך, אפשר למצוא סקרנות אמיתית לשמוע את הסיפור שיש לה לספר לנו, סיפור שתוך כדי שיסופר יחבר אותנו זו לזה ואותה לעצמה בלי שום צורך באמונה באמיתותו. (נזכיר שגם סקרנות צריכה להיות אותנטית, אבל ניתן לנחש שיותר קל למצוא בתוכנו סקרנות שאינה תלויה בדבר מאשר אמונה שאינה תלויה בדבר. במלים אחרות, להבדיל מאמונה, סקרנות מושפעת הרבה פחות מהדינמיקה הרגשית לעיל.) הסיפור, הפרטים שבו, וההקשבה ההדדית יחברו ויבריאו. משהו קורה לסיפור כשהוא מסופר על פרטיו לאדם שמקשיב לו. משהו שיכול לרפא הרבה יותר מלהאמין שהוא קרה. הסיפור עובר טרנספורמציה טבעית, פרטים צצים ונעלמים, משנים צבע ומשמעות, והרגש המחובר לסיפור משתנה. למעשה, כל החווייה הפנימית של הפגיעה משתנה. ופתאום את לא קרבן. 

דיברנו על מה אינו רלבנטי ועל מה עשוי לעזור. צריך עוד להצביע על אופנים בהם אנו עלולים, מבלי משים, מתוך רצון טוב, ומתוך אותה דינמיקה לעיל, ממש להזיק.

כאמור ככל שהרגש הנחווה על ידינו מעובד פחות, כלומר ככל שאנו פחות מודעים, יש ספק גדול יותר לגבי מקורו, ואפשר להוסיף - ולגבי תפקידו הסמוי. בשל כך עולה הסיכוי שנגרום לנזק בלי לשים לב. לדוגמא, מטופלת נפגעה מפוגע שפעל מתוך זעם, והיא בשל כך מרגישה משהו פנימי נורא ואיום. אין לה מושג שמדובר בזעם, אין לה מושג אם זה זעם שלה או שלו, ובגלל רגשות נוספים, כמו פחד ואשמה למשל, אין לה מושג מה לעשות עם זה. אנו מתקרבים אליה רגשית ונחשפים לכאוס, וחשים זעם איום על הפוגע. הרגש הזה יכול להיות חזק מספיק, ומהיר מספיק, על מנת לגרום לנו לקחת ממנה את ההזדמנות להביע אותו בעצמה - אלא אם כן נהיה מודעים. כך יוצא שהזעם שאנו חשים אז, שלכאורה בא לתמוך בה, עלול, בקלות מטרידה, ודווקא מכוונה טובה, לסרס אותה מכוחה. הסכנה הזו בוודאי קיימת כאשר לא בטוח אם האירוע קרה. אבל היא קיימת עוד יותר דווקא כשבטוח שהוא קרה, כמו למשל במקרה הפגיעה בקים אריאל ארד. במקרה שלה, לעלות על בריקדות כאזרח זה דבר אחד וזה ראוי לשבח. אבל לעלות על בריקדות בשביל מטופלת איתה אנו עובדים, משמעו שאנו מתקשים להאמין שיש לה את הכח לעלות בעצמה. השילוב של להאמין, יחד עם רגש לא מעובד מספיק, עשוי לגרום לנו להכנס מבלי משים לעמדת כח כלפי המטופלת. זה עלול למנוע מאיתנו לראות במטופלת את החזקה, הקשוחה, הבריאה, הלא-קרבן שבה, שמחכה לצאת.


עוד בבלוג של שפיות זמנית

דר' אלן פרנסס, שהיה חלק מצוות הפיתוח של ה- DSM IV, וראש ביה"ס לפסיכיאטריה באוניברסיטת דיוק כותב מזה זמן...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.