לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
עוז - הפיצול !

עוז - הפיצול !

ד"ר ניצה ירום | 28/2/2021 | הרשמו כמנויים

הספר שכתבה גליה עוז על טראומות הילדות שלה מידי אביה הסופר עמוס עוז מעורר רעש ציבורי - בעד ונגד. מצאתי עצמי מתנהלת בשני נתיבים בתגובה אליו:

1. בעקבות התעוררות גל ה- METOO ואחרי תגובה חשדנית לגבי השפעתו כמערערת את היחסים בין המינים ומטעינה אותם בחשדנות הדדית מובנית - הגעתי לכך שאני מחשיבה את השמעת קולו/ה של הקורבן. אנשים אחרי טראומה מסיבית, כגון אלימות במשפחה בילדות ובנעורים ואחרות - מרגישים צורך לדבר, לעבד, ולהשמיע את קולם, ורבים - מרגישים צורך לכתוב ולהביא את הפנים שנדחק והושתק - לפומביות שאי אפשר לסגת ממנה. חייבים.

מטופלת שלי שבתחילת הטיפול אמרה שהיא לא ניצולת שואה כי החביאו אותה ולא הייתה במחנות - סיימה טיפול ממושך ופורה בכך שכתבה ספר על ימיה במחבוא. גליה עוז בעיני משמיעה קול דרך הכתיבה - זהו שיקום עצמי שנחוץ לה והיא לא לבד. היא מסבירה שאין פרוש הדבר לא לקרוא את ספרי אביה או להשמיצו. היא מדברת בשם עצמה. עיבוד בטיפול הוא לא תחליף.

2. הפיצול המשפחתי המדאיג ל'טובים' ו'רעים' במשפחת עוז מתגלם אצל בני המשפחה האחרים בלשון מכובסת ש'להם יש זיכרונות אחרים'. המשפחה התפצלה לבעלי הזיכרונות הטובים והרעים מדמות האב הסופר, ובהשתקת הקול 'הרע'.

במבט מתבונן מן הצד אני מוצאת עצמי אומרת להם: לא שמעתם על כך שפיצול במשפחה הוא סימפטום למצב בעייתי ואת הפציינט המזוהה לא אתם המצאתם. משפחה כל כך נאורה יכולה למצוא דרך יותר מתוחכמת ואנושית - לא להוקיע ולהצדיק אלא להתאבל על הפגיעה בילדת המשפחה, לקרב, לא להנציח את הפיצול. זהו מנגנון הגנה פרימיטיבי שמחירים כבדים לו. מי שמייעץ להם למצוא את עצמם כבר אחרי הזעזוע הזה - מוטב שייעץ להם להתמודד אתו כהזדמנות.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אנשי מקצוע, אובדן ושכול, אובדנות ופגיעה עצמית, פסיכולוגיה במדיה ובתקשורת, אלימות
ד"ר רן ליטמן
ד"ר רן ליטמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
איילת אלדן
איילת אלדן
יועצת חינוכית
ירושלים וסביבותיה
לאנה שוורצמן
לאנה שוורצמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
נעמה איגרא
נעמה איגרא
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, בית שמש והסביבה
דני שלסמן
דני שלסמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר אדם רביב
תמר אדם רביב
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

דיון מס' 6 טלטלה נפשית בין אובייקטים מופנמים (מהעבר) ובין אופציות (מההווה): פניו של קונפליקט עכשווי הקדמה: בטור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דניאל עוזדניאל עוז14/6/2022

שרלטנות מהי. אני מרגיש צורך לחזור לכאן משום מה, ממרחק הזמן, כי גם אחרי שכתבתי על זה ספר (שאני לא נוטה להמליץ עליו אלא למי שממש חשובה לו האמת על הבית שחיינו בו), מדבר כזה לא לגמרי מחלימים; וגם כי מהנבלות שהוצגה כאן לראווה, אין רפואה כלל, וצריך לומר עוד דבר אחד על הפתולוגיה הזו לשם אזהרת הציבור (לו היה בידי הרשיון הנחוץ, הייתי בוודאי מפליג באבחנות כיד הדמיון. כלל גולדווטר הרי לא מעניין אף אחד אצלם. כתבתי על זה.)

שלא ככמה מהמקרים האחרים, הניצה ירום הנ'ל רשומה כנראה בפנקס הפסיכולוגים, מה שמוביל למסקנה המטרידה, המלחיצה, שהיא אפילו מורשה 'לטפל' במצוקותיהן של נפשות חפות מפשע ולא עושה כן רק על דעת עצמה.

אין הרבה הזדמנויות לשרלטנים האלה להפנות את אלימותם ההרסנית כלפי משפחות זרות לחלוטין, וכשזה קורה, הם קופצים על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. בדרך כלל הניצה ירומים של העולם זוכים להכיר לפחות פרט אחד מתוך המשפחה שאותה הם מחריבים, וההיכרות הזו, בדרך כלל עם אדם כועס ופגוע, משמשת עלה תאנה לסדיזם שלהם. היא מאפשרת להם לשכנע אפילו את עצמם, אוטו-סוגסטיה, שהם בסך-הכל יוצאים להגנת הפציינטית, שממנה הם למדו כל מה שיש לדעת, ולא סתם שופכים את דמה של משפחה שהם לא מכירים בעבור בצע כסף.

אולם דווקא רגעים כמו זה, התקף אלימות פומבי שלהם, מחוץ לחדר הטיפול, מלמדים עליהם יותר מכל: ניצה ירום יודעת לחקות אמפתיה, לתבוע 'אנושיות' וכו', אבל שני מאפיינים בולטים לשימוש שלה בשפה הזאת: ראשית הוא אנוכי לחלוטין, כלומר נטול כל זיק של סקרנות או קשב כלפי קורבנות הדיבה שלה. הוא נועד רק להאיר עליה עצמה כעל אשה מצפונית ומלאת תובנה. שנית הוא פרפורמטיבי בלבד, הוא מהווה סוג של הצגה. לכן ניצה ירום נוקטת לשון פניה ל'משפחה של גליה' אבל לא באמת פונה אלינו (קרוב לוודאי שגם לא תענה לתגובה זו, ומוטב שכך, כי לי מצדי אין יומרה לתקשר עם טיפוסים כאלה).

והנה הנקודה שלי: הדפוס שראיתם כאן מופע שלו, האנוכיות והראוותנות שמתחזים לאיכפתיות, קל יותר לאיתור ברשומה משמיצה בבלוג. אבל הוא מעיד בהכרח על הפרקטיקה 'הקלינית' של 'מטפלת' כזו. אם היא 'איבחנה' את משפחתה של גליה בלי להכיר אפילו את גליה, הרי שגם כשהיא תדבר איתך על משפחתך בחדר הטיפול, ההיכרית איתך לא תשנה. וכשהיא תאשים את משפחתך בכל מיני 'חלוקות' ו'מנגנונים פרמיטיביים' ותאתר אצלך 'טראמה' וכו', הדבר לא יבוא בעקבות ההיכרות איתך או הקשבה כלשהי לדברייך. היא לא תבשל שום דבר במיוחד בשבילך, שבאמת נוגע לך ולחייך. יש לה את הלוקש הזה מוכן בצנצנות שימורים שהיא תוריד מהמדף באיבחה ותגיש לך בלי מאמץ או מחשבה או עניין כלשהו. אם כבר יש בך כעס, כנראה שהטינוף הזה על משפחתך יקסום לך. ועל זה את משלמת ממיטב כספך.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום4/3/2021

הדים נוספים מחדר הטיפול ומהחיים לספרה של גליה עוז. הסתבר לי שעדותה של גליה עוז על האלימות שחוותה במשפחתה - נתנה נראות לפצעים נפשיים שכבר טופלו - ופתאום זכו ליתר נראות, ליתר לגיטימציה, להיתר לכאב על העצמי שנפצע והושפל ועל ביוגרפיה שלמה של סבל שגם היה וגם הוכחש. עדותה אפשרה להתחלק בו עם בני זוג כשקודם הייתה שפה חסרה לתקשר אותו.
אני מודה לך, גליה, ולכל נפגעות אלימות במשפחה ואלימות מינית שמוכנות להשמיע את עדותן בקול, ובפומבי - אם ניתן. אני יודעת שהאומץ שנדרש עוזר לכן להתמודד עם צלקות ופצעי הטראומות - שנעורים מדי יום, בהתרחשויות טריוויאליות ביותר, כשבכלל לא מצופה שהן תתעוררנה עוד. אבל, ככה זה, זה אופייה של פוסט-טראומה. נקווה שהנפגעות תוכלנה להתבונן ממרחק נקנה גם בפגיעות הללו, אך גם בחיוניות שלהן עצמן למצות את החיים ולהעריך את הכוחות שנמצאו להן לבנות חיים, ליצור, להתקשר. לדידי, ההתעניינות העונתית בפצעים הללו ובחרדות שקמות לתחייה לפרקים - תתאפשר כשהאישה הנפגעת לא תראה את עצמה רק כקורבן, שהיא כבר לא שם - שולטת בגורלה ויכולה להרפות מתחושת האשמה על דברים שהיא חושבת עדיין שהייתה צריכה לעשות, למנוע, לתקן. הרי כולנו בני אדם, עם יכולות ומגבלות, והתיקון יתקיים במה שאפשרי.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום1/3/2021

הדהוד לתגובה 'כנראה שכל המשפחות'. אורית יקרה והקוראים - בכמה מילים את תמצתת פרשת דרכים: לקורבן (גליה עוז במקרה שלפנינו) - איחולים שתגיע למנוחה בעולם שלמענו נאבקה. יש חיים, יש משמעות ויש אנשים גם בלי משפת המוצא, עם כל הכאב.
למשפחה המפצלת - את, אורית, מביאה את הקול של 'ככה זה', הם לא יזוזו מדרכם. אכן, לדאבוננו, הנטייה הרווחת היא לשמר את הקיים. בקורונה הזאת אני דווקא הפכתי ליותר אופטימית לגבי קרבה ויחסים: כשהיה צריך להתאמץ כדי לגשר על בדידות ובידוד - אנשים התרככו והתגמשו; בפרקטיקה הטיפולית זה התרחש תוך כדי עזרה, אבל לא בהכרח. הגדרנו יחד מרחב בין ייאוש מציאותי ולבין תקווה לשינוי. המשפחה הספציפית חופשית לדרכה.

אורית גודקאראורית גודקאר28/2/2021

כנראה שכל המשפחות. נאורות יותר או פחות, לא מסוגלות לריפוי עצמי של הפיצול. מקווה שנפשה מצאה מנוחה והשלמה עם הכתיבה