לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עוז - הפיצול !

עוז - הפיצול !

ד"ר ניצה ירום | 28/2/2021 | הרשמו כמנויים

הספר שכתבה גליה עוז על טראומות הילדות שלה מידי אביה הסופר עמוס עוז מעורר רעש ציבורי - בעד ונגד. מצאתי עצמי מתנהלת בשני נתיבים בתגובה אליו:
1. בעקבות התעוררות גל ה- METOO ואחרי תגובה חשדנית לגבי השפעתו כמערערת את היחסים בין המינים ומטעינה אותם בחשדנות הדדית מובנית - הגעתי לכך שאני מחשיבה את השמעת קולו/ה של הקורבן. אנשים אחרי טראומה מסיבית, כגון אלימות במשפחה בילדות ובנעורים ואחרות - מרגישים צורך לדבר, לעבד, ולהשמיע את קולם, ורבים - מרגישים צורך לכתוב ולהביא את הפנים שנדחק והושתק - לפומביות שאי אפשר לסגת ממנה. חייבים.
מטופלת שלי שבתחילת הטיפול אמרה שהיא לא ניצולת שואה כי החביאו אותה ולא הייתה במחנות - סיימה טיפול ממושך ופורה בכך שכתבה ספר על ימיה במחבוא. גליה עוז בעיני משמיעה קול דרך הכתיבה - זהו שיקום עצמי שנחוץ לה והיא לא לבד. היא מסבירה שאין פרוש הדבר לא לקרוא את ספרי אביה או להשמיצו. היא מדברת בשם עצמה. עיבוד בטיפול הוא לא תחליף.
2. הפיצול המשפחתי המדאיג ל'טובים' ו'רעים' במשפחת עוז מתגלם אצל בני המשפחה האחרים בלשון מכובסת ש'להם יש זיכרונות אחרים'. המשפחה התפצלה לבעלי הזיכרונות הטובים והרעים מדמות האב הסופר, ובהשתקת הקול 'הרע'.
במבט מתבונן מן הצד אני מוצאת עצמי אומרת להם: לא שמעתם על כך שפיצול במשפחה הוא סימפטום למצב בעייתי ואת הפציינט המזוהה לא אתם המצאתם. משפחה כל כך נאורה יכולה למצוא דרך יותר מתוחכמת ואנושית - לא להוקיע ולהצדיק אלא להתאבל על הפגיעה בילדת המשפחה, לקרב, לא להנציח את הפיצול. זהו מנגנון הגנה פרימיטיבי שמחירים כבדים לו. מי שמייעץ להם למצוא את עצמם כבר אחרי הזעזוע הזה - מוטב שייעץ להם להתמודד אתו כהזדמנות.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

מילים לזכרה של ד'ר ג'ויס מקדוגל ביום ה – 24 לאוגוסט 2011 הלכה לעולמה ד'ר ג'ויס מקדוגל בגיל 91 בלונדון. רעיונותיה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום4/3/2021

הדים נוספים מחדר הטיפול ומהחיים לספרה של גליה עוז. הסתבר לי שעדותה של גליה עוז על האלימות שחוותה במשפחתה - נתנה נראות לפצעים נפשיים שכבר טופלו - ופתאום זכו ליתר נראות, ליתר לגיטימציה, להיתר לכאב על העצמי שנפצע והושפל ועל ביוגרפיה שלמה של סבל שגם היה וגם הוכחש. עדותה אפשרה להתחלק בו עם בני זוג כשקודם הייתה שפה חסרה לתקשר אותו.
אני מודה לך, גליה, ולכל נפגעות אלימות במשפחה ואלימות מינית שמוכנות להשמיע את עדותן בקול, ובפומבי - אם ניתן. אני יודעת שהאומץ שנדרש עוזר לכן להתמודד עם צלקות ופצעי הטראומות - שנעורים מדי יום, בהתרחשויות טריוויאליות ביותר, כשבכלל לא מצופה שהן תתעוררנה עוד. אבל, ככה זה, זה אופייה של פוסט-טראומה. נקווה שהנפגעות תוכלנה להתבונן ממרחק נקנה גם בפגיעות הללו, אך גם בחיוניות שלהן עצמן למצות את החיים ולהעריך את הכוחות שנמצאו להן לבנות חיים, ליצור, להתקשר. לדידי, ההתעניינות העונתית בפצעים הללו ובחרדות שקמות לתחייה לפרקים - תתאפשר כשהאישה הנפגעת לא תראה את עצמה רק כקורבן, שהיא כבר לא שם - שולטת בגורלה ויכולה להרפות מתחושת האשמה על דברים שהיא חושבת עדיין שהייתה צריכה לעשות, למנוע, לתקן. הרי כולנו בני אדם, עם יכולות ומגבלות, והתיקון יתקיים במה שאפשרי.

ד"ר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום1/3/2021

הדהוד לתגובה 'כנראה שכל המשפחות'. אורית יקרה והקוראים - בכמה מילים את תמצתת פרשת דרכים: לקורבן (גליה עוז במקרה שלפנינו) - איחולים שתגיע למנוחה בעולם שלמענו נאבקה. יש חיים, יש משמעות ויש אנשים גם בלי משפת המוצא, עם כל הכאב.
למשפחה המפצלת - את, אורית, מביאה את הקול של 'ככה זה', הם לא יזוזו מדרכם. אכן, לדאבוננו, הנטייה הרווחת היא לשמר את הקיים. בקורונה הזאת אני דווקא הפכתי ליותר אופטימית לגבי קרבה ויחסים: כשהיה צריך להתאמץ כדי לגשר על בדידות ובידוד - אנשים התרככו והתגמשו; בפרקטיקה הטיפולית זה התרחש תוך כדי עזרה, אבל לא בהכרח. הגדרנו יחד מרחב בין ייאוש מציאותי ולבין תקווה לשינוי. המשפחה הספציפית חופשית לדרכה.

אורית גודקאראורית גודקאר28/2/2021

כנראה שכל המשפחות. נאורות יותר או פחות, לא מסוגלות לריפוי עצמי של הפיצול. מקווה שנפשה מצאה מנוחה והשלמה עם הכתיבה