לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
פסיכולוגית ילידת 1943 מגיבה לפוסט 'וידויים של פסיכולוגים ברשת'.

פסיכולוגית ילידת 1943 מגיבה לפוסט 'וידויים של פסיכולוגים ברשת'.

ד"ר ניצה ירום | 29/11/2019 | הרשמו כמנויים

קראתי בעניין את נימוקי שני הצדדים - הפסיכולוגים הבכירים עמוס פריבס וגבי שפלר - בקשר להפסקת מסגרת וידוויי הפסיכולוגים המתמחים ברשת. מכיוון שהיום פסיכולוגים צעירים וטכנולוגיים פועלים כדרכם ויוצרים ברשת תקשורת הדדית, ולא רק תקשורת היררכית כבעבר ('לערער על יחסי הכוח') – אי אפשר שלא לכבד את דרכי ההתנהלות המקצועית שלהם ברוח הזמן. בכל זאת, הטעונים של גבי שפלר שמתנגד לסוג תקשורת מקצועית כזו מייצגים עמדה שצריך לשלבה בתוך ההתנהלות הפסיכולוגית כיום.

לשם כך אתמקד במספר נקודות:

אנונימיות: על זכותם של פסיכולוגים לשפוך את ליבם בפני עמיתיהם – אין מחלוקת. אבל בעידן השקיפות הנוכחי וגם לפניו – קשה לחשוב שישנה אנונימיות.

כדוגמא, ניתן להביא את מקרה 'ג'ונתן' 'השקרן' בספרו של כריסטופר בולאס 'צילו של אובייקט', שלגביו ישנה סערה: הפציינט שלו שהתקרא כך זיהה עצמו בעת פרסום הספר והתאבד (אולי מטעמים אחרים), ומשפחתו מתקוממת עד היום, ואילו בולאס עצמו טוען שהאנונימיות של מטופליו נשמרת תמיד והדמויות הספרותיות שלו הן מהונדסות. המקרה עולה לפרקים והפלוגתא היא האם באמת ישנה אנונימיות למטופלים ומיהו באמת השקרן.

מסתבר שאנשים, כולל מטופלים - מזהים, מרגישים, מקושרים, ואין הגנה באנונימיות לכאורה, אפילו כשמשתדלים.

טיב התקשורת המקצועית ברשת צריך, אם כן, להיות כזה שלוקח מרכיב זה בחשבון. אולי יש מקום לדבר בגוף ראשון – 'מה קשה לי', ולפחות 'לרכל' על האחר (המטופל והמדריך).

מטופלת (סכיזופרנית) שהייתי אמורה להציג קטעים מהטיפול בה במפגש מקצועי החלה לפתח דלוזיה שאני 'גונבת לה את החיים'. הרגשתי אשמה שאני 'משתמשת' בחומרים טיפוליים לדיון מקצועי וחשבתי על כך רבות. באחת הפגישות שלנו, כשהיא שבה ואמרה שאני גונבת לה את החיים, חשבתי רגע ואמרתי לה:' את צודקת, לך יש זכות לחיים שלך ולי יש זכות להתייעץ עם עמיתי לגבי עבודתי'. מרגע זה הדלוזיה המסוימת הזו שלה נפסקה.

משמע, שאי אפשר להסתתר תחת 'אנונימיות' וצריך לגלות אחריות לגבי איך שנעזרים ואיך מתקשרים על כך עם העמיתים ועם המטופל עצמו, כשצריך.


- פרסומת -

גבי שפלר כותב שאת התחושות הרעות של המטפל צריך לא לפרוק ברשת אלא לעבד לעומק, והוא צודק. הקלה נקודתית אינה מספיקה לאנשי המקצוע. בגדול, אני מברכת על התקשרויות העמיתים ביניהם, ורואה בהן מערכות תמיכה זמינות לאיש המקצוע במצוקתו, כשאין מנוס מלהכניס את הטכנולוגיה לחיי היומיום המקצועיים שלנו. אבל המלה 'אחריות' עולה גם כאן: פליטת החוויה הרגעית המציקה לתוך הרשת החברתית היא לא מוצא שפסיכולוג רציני יכול להסתפק בו. בלי התבוננות עצמית מעמיקה ככלי המרכזי שלנו – אין לנו מצפן.

למה ציינתי את שנת הולדתי וגילי בכותרת פוסט התגובה שלי?

כי גיליתי לתדהמתי שאני ועוד עמיתה אחת הן הפסיכולוגיות היחידות (לפי מה שעלה בידי למצוא) שבויקיפדיה מופיעה שנת הלידה שלהן; לפסיכולוגים גברים יש שנת לידה, הנשים – לא נולדו, 'זה דיסקרטי'. אני מדור הותיקים, אבל לדידי – השקיפות והנגישות הן חלק מהאני-מאמין האישי, הנשי והמקצועי שלי, ואני מקווה שזה מאפשר לי, גם כמבוגרת – לראות את עצמי כמספיק 'רוקנרול' ומעודכנת, כדי להעריך את הברכה שבמעשה ההתקשרות ברשת. אבל מושג 'הוידוי' חייב לעבור עיבוד.

אני מקווה מאד שהפעילות/המסגרת הזו תחזור, אבל עם חשיבה נדרשת לגבי כוון שהוא פחות וידויי ויותר מהרהר ומתייעץ. ואולי עם איזושהי אג'נדה מארגנת אבל מאפשרת (בעדכון למאמרו של פרויד 'על אנליזה פרועה').

בברכה,

ניצה

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
מרגלית אלדר נשיא
מרגלית אלדר נשיא
מטפלת בהבעה ויצירה
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
מודיעין והסביבה
ד"ר נועה אוירבך שבת
ד"ר נועה אוירבך שבת
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
תמר פויכטונגר
תמר פויכטונגר
מטפלת זוגית ומשפחתית
חיפה והכרמל, טבריה והסביבה
עינב מילמן
עינב מילמן
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה
דן נייגר
דן נייגר
חבר ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
שי קופולוביץ
שי קופולוביץ
פסיכולוגית

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

כשהנשיא האמריקאי ג'ו ביידן הודיע בימים אלה על כך שלא ירוץ לקדנציה נוספת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום13/12/2019

על ההסתחבקות. אורית, טוב שאת מביאה את 'קול העם' (vox populi) - את רוח הרשתות החברתיות המוכרת לך. לא לחינם ציינתי את נקודת המוצא הגילית שלי בכותרת הפוסט - כי פיזית אני לא שם, כשאני מבינה אותה ומתבוננת בה.
את מציינת את הנטייה להתאחד במחנות ושבטים - לגיבוש של מכנה משותף בתוך קבוצות הרשת. אני חושבת שבתוך תהליך השבטיות שאת מתארת קורה תהליך של התמסמסות אישית וההבדלים הבין-אישיים והבין-דוריים. המושג 'הסתחבקות' עלה וכדאי להתעכב קצת עליו ועל מחיריו.
עמית ספר שכתב משהו לפרסום ועמיתה צעירה שעובדת אתו קראה ואמרה שהוא נשמע מתנשא, והוא תקן את מה שכתב לפי נקודת מבטה. יכול להיות שנקודת המבט של האחר מתקנת ומדייקת, אבל היא יכולה גם לשבש את כוונתו של הכותב ולהלביש עליו משהו שזר לו, כשהוא 'מחבק' את זה כשלו. יש משהו בכתיבה השבטית שנותן בטחון לכותב - שהוא לא לבד, שאנשים אחרים קוראים ותורמים לו, וביחד 'מרימים' מסמך. אבל אם מדובר בדעתו של פלוני או בתיזה שלו - ההסתחבקות וההתמזגות יכולות להשטיח הבדלים שאולי צריך שיתקיימו. את ציינת את זה ואני מחזקת את הנקודה.
בין הורים לילדים בילוי משותף הוא כיף ודיבור מכבד בגובה העיניים חשוב עם הילדים המתוחכמים של זמננו, אבל ההסתחבקות ההורית יכולה לגרור ויתור על עמדה אחראית, שאי אפשר בלעדיה. גם במישור הבין-דורי המקצועי - זה כיף שכולם ב'ראש אחד', ממש אורגזמה של ביחד, ויש דיאלוג, זה מפרה ומעורר. אך עדיין חשוב, לדידי, לשמור על נקודת המבט האישית, בין אם היא תלויית דור או סתם נקודת מבט. בקיצור, הסתחבקות לא בכל מחיר.

אורית גודקאראורית גודקאר13/12/2019

שבטים ומחנות. חוזרת אליך שוב, במחשבות שיש בהן גם מההתבוננות על המציאות בחיינו שמחוץ לחדר הטיפולים. האינטרנט באמת גורם לנו להתגודד בין הדומים לנו ולהתרחק ממי ששונים מאתנו, בין אם זה בסקטור או בקבוצה מקצועית ובין אם זה בדעה פוליטית או זהות אחרת. אני מעריכה את הניסיון שלך לדחוף אותנו להקשיב יותר רחב, ויותר עמוק גם לשונים מאתנו, לנוע הרחק מאיזור הנוחות של אלו שמסכימים אתנו ודומים לנו, לעבר מפגש אמיתי עם האנושיות אצל האחרים. האם נוכל לעשות את התנועה נגד הזרם הזו? האם יש לנו יכולת להתנגד ל"אלגוריתם" של הרשת? אני מקווה שכן, אבל לעיתים מרגישה שהזרם סוחף אותי ללא יכולת התנגדות מספיקה. חשוב בעיני שאת משמיעה את הקול שאומר שההתנגדות לזרם היא בעלת ערך וחשובה. איכשהו נשמע לי שהלכתי לכיוון פילוסופי-סוציולוגי משהו, וזה כבר לא הירהור פסיכולוגי, אבל אולי גם לזה יש ערך, להתבונן מכיוון מחשבה אחר על התנודות בתוך המקצוע. שבת שלום!

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום9/12/2019

'התאהבתי המטופל הזה'. אכן האינטרנט יכול בקלות שלו להשכיח את מגבלותיו. הצורך ב'קבוצת עמיתים תומכת' יכול לגרום להסתדרות של כל סקטור - מדריכים, מודרכים - בתוך עצמו, מה שמייצר בעיות שאח'כ מקטרים עליהן בקבוצה/ברשת. מטפל/מטופל זו יחידה אנושית שאפשר לתקשר בה. למשל, 'התאהבתי המטופל הזה' יכול להיות 'גיליתי שהוא אדם בעל יכולות וזה ריגש אותי' או 'חסר לי נורא מישהו לאהוב אותו'. אם הוא 'אהיב' - אפשר לומר למטופל או למדריך, מבלי שמחזיקים או מצפים לתמורה. בקיצור, ההסתגרות הקבוצתית עלולה, בעיני, לפגוע בקשר בין 'הקבוצות' כאשר התקשורת הבין-קבוצתית היא קריטית. אני משווה את זה לתקשורת/רכילות בין הורים שתחליף שיח בין-דורית בין הורים לילדיהם, או שכל כל מיגדר יתבצע לעצמו מה שיחליף שיח בין המיגדרים.

אורית גודקאראורית גודקאר8/12/2019

להיות או לא להיות המדריכה המטומטמת.... בתור המדריכה הלוקה בהסתחבקות יתר, ממש ממש מזדהה. התפקיד לעיתים קרובות מבנה את החוויה שלנו, אם אני בתפקיד הסטודנטית או המודרכת זה יכתיב התבוננות מסוימת, וכשאני בתפקיד המרצה או המדריכה כמובן אראה ואשפוט אחרת אותה חוויה ואותה סיטואציה.
הפער הוא לא רק דורי, גילי או טכנולוגי, אלא פעמים רבות גם תוצאה של מקצוע שמטפח היררכיות וחשיבה "נכונה" לעומת חשיבה שגויה, לא טיפולית או ראויה לגנאי. הפער הוא גם פונקציה של נקודת המבט ורוחב הפרספקטיבה, וכמובן גם נשען על ניסיון, לעיתים מר, והטיות אישיות קודמות.
חלק מהקושי נשען גם על קיום או העדר מסגרות תמיכה לעמיתים בשלב המקצועי הספציפי. האם למודרכים הצעירים יש קבוצת עמיתים תומכת? האם למדריכים יש פורום להדרכה והיוועצות מקצועית? האם אני יכולה לפגוש חברה ועמיתה למקצוע באופן לא פורמלי לאיוורור והתלבטות? האינטרנט נראה כמו המרחב האידיאלי לפריקה כזו, אבל דווקא הטבעיות של השימוש בו עשויה לבלבל ולהשכיח את ומגבלותיו.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום8/12/2019

תגובה: לידה ולידה מחדש. תודה, אורית. אני מרגישה שתגובתך בעניין 'הלידה מחדש' בעידן הדיגיטלי -
מחייבת לחשוב על 'הדור הצעיר' של הפסיכולוגים כאנשים טכנולוגיים
ושוויוניים, שבהכשרתם צריך לגדל אותם בכבוד על פי טיבם, ולא לפי המסורות
של פעם, וכך להקנות להם כישורים וידע.
נושא אחד שמזמין פורקן ברשתות החברתיות הוא תסכול אפשרי בין מדריך
למודרך. גם בעבר מתמחים סיננו לפעמים תחת השפה קובלנות על 'המדריכה
המטומטמת שלי', אבל היום אפשרי שהפער הבין-דורי וההבדל בתרבויות יוצר
קצרים, כשהמדריכה (וגם המדריך) אולי לא תמיד עונה, שמציבה דרישות
פורמליות, ואולי לא היא ברורה במה עדיף ומה מסכן. צינור הקיטורים
האינטרנטי הוא אפשרות נגישה - קל להפעיל אותה וגם נמצאים בחברה טובה, לא
לבד. אדם צעיר שמחפש את דרכו המקצועית לפעמים יוזם ומצליח, ולפעמים יוזם
ועושה משהו לא בדיוק אתי, וחשוב לשים גבול, להבהיר, לשבח, ללוות.
אני חושבת שהפער הבין-דורי בין מודרכים-מתמחים ובין מדריכים כיום הוא פער
שדורש משני הצדדים להבין שהעולם השתנה. אלא חשוב לזכור שהרשתות החברתיות
לקיטורים ולחומר טיפולי - הן לא אנונימיות, ולכן דרושה מידה של זהירות
לגבי מה שמעלים שם. לעלות את המילים 'המדריכה המטומטמת שלי' - זו בלי ספק
הקלה לאדם צעיר ומתוסכל שרוצה ללמוד, להצליח, להבין - ולא מרגיש שמי
שאמון על התפתחותו המקצועית מבין אותו. אני בעד דיבור או ניסיון לדיבור
בין-דורי. גם למדריכים הוותיקים יש מה להגיד 'על החפיפיניקיות' של
הצעירים. ויתכן שאפשר לבלוע ('להכיל') ולהבין שיש לשני הצדדים התנסויות
לא כפי שדמיינו או רצו, וכדאי לעשות את המיטב אתן. צריך לזכור שלכל דור
מקצועי יש קול משלו, זה לא בהכרח 'מטומטם', אבל יכול להיות כזה, ולא תמיד
יש עם מי לדבר. במקביל, אני יכולה לדמיין מדריך טכנולוגי שמסתחבק עם
מודרכיו, ואולי שוכח שהוא לא 'חבר'ה'.
אשמח אם קוראים נוספים יגיבו מניסיונם לסוגיה שלפנינו, ואשמח לראות לאן
מתפתח הדיון מפה.

אורית גודקאראורית גודקאר3/12/2019

לידה ולידה מחדש. ניצה יקרה,
אהבתי את הדרך בה הצלחת לחבר את הצרכים הלכאורה מנוגדים באופן שנותן כבוד ומקום, וגם מצביע על ההבדל בין סיפוק ובין עיבוד. למה לידה מחדש? כי השינויים במציאות הטכנולוגית מצריכים מאתנו להמציא מחדש את דרכי ההתמודדות שלנו, את אופני החשיבה והמושגים המקצועיים שלנו, ולמעשה, במובן מסוים להיוולד מחדש למציאות החדשה. אז תאריך הלידה רלבנטי, אבל אפשר גם לבחור תאריכים אלטרנטיביים.
אורית, ילידת 66 אבל גם כמה שנים לאחר כן :)