לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לְכֹל אָדָם יֵשׁ סֻלָּם: עַל תְּנוּעַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב' בַּנֶּפֶשׁ

לְכֹל אָדָם יֵשׁ סֻלָּם: עַל תְּנוּעַת 'רָצוֹא וָשׁוֹב' בַּנֶּפֶשׁ

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 27/11/2020 | הרשמו כמנויים

הוא יצא אל דרך עתירת סכנות, נמלט מאחיו אשר זמם להרגו. בעצת אמו הממולחת ובברכת אביו העיוור, הבין כי לא נותר לו אלא לנוס על נפשו. ימי עלומיו תמו מזמן, ולא היה זה מסע רומנטי של גילוי עצמי: יעקב אבינו בן 63 שנה ופניו מועדות אל המפלט אליו כיוונה אותו אמו – ביתו של לבן, אחיה המפוקפק. יעקב עדיין אינו משער בנפשו כמה צער, תלאות וייסורים וגם כמה אהבה ושפע ברכות ממתינים לו שם, במה שאמור להיות עיר המקלט שלו. בדרכו הוא עוצר ללינת לילה בבית אל. כשהוא נרדם, הוא רואה בחלומו מחזה על אודות סולם:[1]

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ"

מהו אותו סולם שראשו שואף מעלה ותחתיתו נעוצה בקרקע, ומדוע המלאכים עולים ויורדים בו? נתבונן ב'סולם יעקב' כסולם האישי שיש לכל אדם בעולמו. נתהה על קנקנו של הסולם, המשקף את השאיפה לחיבור בין שמים וארץ ומציג את פעימת הלב הנעה כמטוטלת בין החומר לרוח. לכבוד פרשת "ויצא", נצא גם אנו למסע קצר בעקבות הסולם, מסע המתחיל בירידתה של הנשמה אל העולם הזה וממשיך דרך חיים בתנועת 'רצוא ושוב'.

כשהנשמה יורדת לתוך הגוף

פיוט שהפך לניגון ידוע של חסידות חב"ד מתאר את תהליך ירידתה של הנשמה לגוף: היא סובלת, מתענה ומבקשת לשוב אל מקורה האלוקי. הנשמה אינה חפצה לרדת אל עולם החומר, ומעדיפה להמשיך לחסות בצל כסא הכבוד. על כן בירידתה היא צווחת כך:

"הַנְּשָׁמָה יוֹרֶדֶת לְתוֹךְ הַגּוּף

וַי צוֹעֶקֶת וַי וַי

יְרִידָה זוֹ צוֹרֶךְ עֲלִיָּה

עַד שֶׁכָּל זֶה הוּא כְּדַאי"

(וכאן גם ניתן להאזין לניגון המיוחד הזה)

לצער הנשמה קיימת תכלית המשתקפת במילים: "ירידה זו צורך עליה". הנשמה יורדת אל הגוף החומרי ולתוככי העולם הגס, משום שדווקא בדרך זו מוענקת משמעות לחייה. מילות הניגון מביעות רעיון חסידי על אודות הפער בין הגוף הארצי לבין הנשמה השמיימית.[2] בניגוד לתפיסות שתיארו את הפער בין הגוף לנפש כקוטבי וזיהו את הנפש עם הטוב ואת הגוף עם הרע, התפיסה החסידית יוצקת פשר מקודש לחיי החומר. דווקא בעולם הארצי על נחיתותו, פיתוייו, שקריו וגסותו טמונה האפשרות לשוב ולעלות מעלה[3]. כיוון שהאדם אינו בבחינת מלאך, יש לו יכולת לבחור בין טוב לרע, ובשל כך הוא יכול ליצור תנועה של התקדמות (או נסיגה) שאינה אפשרית לנבראים אחרים בעולם. הירידה מטה בגוף חומרי הנה ניסיון, והיא מעניקה לו את זכות הבחירה ומאפשרת לו לעלות מעלה בהגשמת ייעודו.

הנשמה יורדת ושואפת לעלות. האם יעלה האדם או ירד? מה יהא כיוון תנועתו בסולם? כך מספר הרבי מקוצק בעניין האדם והסולם: [4]

"הקדוש ברוך הוא הכין סולם שבו הוא מוריד את נשמות בני האדם מן העולם העליון אל העולם הזה. אבל לאחר שירדו הנשמות למטה נלקח הסולם, והן אינן יכולות לשוב ולטפס בו.
אחר כך נקראות הנשמות לעלות בחזרה, אבל אין להן כיצד לטפס למעלה.
יש שאינם מנסים כלל לעלות ואומרים: איך נעלה לשמים בלי סולם?
אחרים מנסים כמה פעמים לקפוץ למעלה וחוזרים ונופלים. אחרי כמה פעמים שנפלו מפסיקים גם הם לקפוץ.
ויש כמה נבונים. הם יודעים שאין דרך לעלות, ואף על פי כן אומרים לעצמם: אין ברירה, אלא לקפוץ. אנחנו נעשה את המאמץ מצדנו, ואם ירצה ה' יעזור לנו ויעלה אותנו אליו. על אלו מרחם הבורא ומעלה אותם אל על."

כיצד תוכל הנשמה לעלות אם אין היא מבחינה בסולם? לכאורה, האדם נזרק לעולם הזה דרך סולם שהתקפל בחזרה מעלה. באיזה אופן יממש האדם את משיכת נשמתו מעלה כשאין ברשותו מדרגות לטפס על גביהן, אפילו לא איזושהיא דיוטה תחתונה להתחיל ממנה? בסיפור זה מסביר הרבי מקוצק, כי גם אם האדם אינו רואה לנגד עיניו סולם להיאחז בו, הסוד הוא בלקיחת אחריות ובדבקות במלאכת הטיפוס. מי שאינו מתייאש ומסכים לעשות מאמץ שנראה לכאורה סיזיפי, מעורר את רחמי הבורא, המושך אותו מעלה או מסייע בידו לבנות במו ידיו את הסולם שלו.

כיצד נראה הסולם? מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו. הוא מוצב ארצה וראשו מגיע לשמיים. ואולי רחמי הבורא, השמורים לאלו שמכונים בסיפור "נבונים", הם עצם פקיחת העיניים להבנת סוד תנועתו המחזורית של הסולם: תנועת ה'רצוא ושוב' הקיימת בבריאה. אדם שמכיר בתנועה זו, יכול לבנות לעצמו מרחב מוגן מפני הייאוש.

רצוא ושוב

'רצוא ושוב' הנה תנועה מחזורית המאפיינת את הבריאה.[5] ניתן לזהותה למשל בפעולת הנשימה, שיש בה שאיפה ונשיפה, וכן בתנועת הלב המורכבת משני שלבים מנוגדים – התכווצות ומנוחה. 'רצוא' ו'שוב' מאפיין גם את הקונפליקט הקיומי של הנשמה בירידתה לעולם הזה. הנשמה שהינה "חלק אלוק ממעל" נתבעה לרדת לכאן מעולם שבו הייתה דבוקה באור אינסוף. מתוך שאיפתה להיחלץ מכבלי העולם הגשמי היא נמשכת מעלה בתנועת 'רצוא'. אך ברידתה מטה אל העולם הזה, הוטלה עליה המשימה להיות בקיאה גם בתנועת 'שוב': התלבשות בגוף חומרי וקיום חיי חולין בעולם העשייה. על אף המשיכה מעלה, עליו לדעת לקדש את עולם החומר.

החיים מולידים מתח מתמיד בין הגוף התובע סיפוק של צרכים חומריים ובין הנשמה המושכת אל הרוחניות.[6]  חיי האדם סובבים סביב סולם שנע בתנועת 'רצוא ושוב': יש בו נשמה, ובה כמיהה עזה לרוחניות, למשמעות, לאידיאל. אולם בבד בבד, יש באדם חלקים אחרים, הנמשכים אחר החומר על שלל ערוציו. כך נוצרת מחזוריות של ה'רצוא ושוב', כאשר לאחר רגעי דבקות באידיאל, באה שקיעה אל ענייני החומר, לעיתים באופן נפול או אף נחות וגס.[7] עבודת האדם בנויה על מציאת איזון בין ה'רצוא' ל'שוב'. מה מיוחד בתנועה זו וכיצד היא מגנה על האדם?

כיצד שומרת תנועת ה'רצוא ושוב' על נפש האדם?

הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. ועל גבי סולם זה נע האדם במטוטלת: תנועת ה'רצוא' השואפת מעלה ותנועת ה'שוב' הארצית. לשם מה זקוק האדם לתנועת ה'שוב', ומה היא תורמת לנפשו? זוהי תשובתו של רבי ישראל בעל שם טוב:[8]

"והחיות רצוא ושוב, לפי שכל דבר מתלהב לשוב לשורשו, ולכן על ידי אכילה ושתייה ועסק משא ומתן...נחה הנשמה מהתלהבותה ומתחזקת"

הבעש"ט מסביר כי כל דבר בבריאה שואף לחזור אל שורשו, משום כך הנשמה מטבעה צמאה להעלות מעלה. זוהי משיכה עוצמתית, ואילו צימאון זה היה הכוח הדומיננטי בנפש האדם, הדבר יכול היה להביא לכדי כילוי משאבי העצמי.[9] כל תנועה בלתי מאוזנת בטיפוס על הסולם עלולה להיות מסוכנת, וחלילה להפיל את האדם לתהומות התוהו. בתפיסת הבעש"ט, הצפה של תנועת ה'רצוא' בנפש יכולה להוביל את האדם למצב הדומה למציאות הבלתי אפשרית שקדמה לעולמנו הנוכחי, הקרוי עולם 'התיקון'. במציאות שלפני עולם התיקון, דהיינו עולם ה'תוהו', היו אורות חזקים מאוד שלא הייתה אפשרות לכלים להכילם, ולכן ארעה 'שבירת הכלים'. כעת אנו מתקיימים בעולם התיקון, שבו האורות אמנם מצומצמים אך הם יכולים להתאים לגודל הכלים שלנו.

התנועה בסולם של 'רצוא ושוב' שומרת על נפשנו מפני שבר: הבורא יצר סולם שבו לא נותרת לנו כל ברירה, אלא לעסוק באופן שוטף גם בצרכים גשמיים לסוגיהם. המגע היומיומי ההדוק עם תלאות הפרנסה, צרכי הגוף הבלתי מתפשרים ושלל תביעות החומר, שומרת על האדם מחובר לקרקע המציאות. אם האדם לא ייצא להפסקה מה'רצוא' אל ה'שוב', מהכמיהה אל ההוויה, הוא עלול לבוא להתנתקות מהמציאות וכילוי הנפש.

במובן מסוים, ניתן ללמוד על חשיבות תנועת ה'רצוא ושוב' בנפש האדם גם דרך התבוננות בהתפתחות חיי הנפש של התינוק. הפסיכואנליטיקן דונלד וויניקוט התייחס למצבי התודעה 'הֱיוֹת' (Being) ו-'עֲשׂוֹת' (Doing).[10] תודעת 'היות' מזוהה עם יסוד נקבי, ומקורה בחוויית האחדות הראשונית של התינוק עם האם. מצב זה מאפשר לתינוק האנושי להתפתח באופן אותנטי, תוך רכישת אמון ובטחון בסביבתו. זהו המצב הבסיסי ההוויה הראשונית של האדם בעולמו ובחייו, אך באופן הדרגתי הוא בוקע מאחדות קיומית זו ומפתח תודעה נוספת: 'עשות'. עם תחילת הנפרדות מן האם, מתפתח הצורך של התינוק לספק דחפים ומשאלות לב, המתגשם בעולם בצורך 'לעשות'. צורך זה מזוהה עם היסוד הזכרי שבכל אדם.

דרכי החוויה של האדם את העולם נגזרות מתוך התנסותו הינקותית בשתי תנועות אלו: העשייה והשהייה. היכולת לאזן בין 'היות' ל-'עשות' היא יסוד חשוב בחוסן הנפשי, ביכולת להתמודד עם אתגרים ולהתפתח. דרוש שיווי משקל עדין בין השאיפה להתמזג ו'פשוט להיות' באחדותיות הראשונית, לבין היכולת לפעול בעולם המעשה, גם במחיר של נפרדות. בדומה לכך, נדרש שיווי משקל בין השאיפה לעלות מעלה לבין הצורך לשהות מטה.

משמעות והנאה, אידיאליזם וריאליזם

"האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא", כך מסביר הרחמ"ל ב'מסילת ישרים'.[11] הגענו לכאן (גם) כדי להנות. אמנם הרמח"ל התייחס בדבריו להנאה רוחנית, אך היות שהנשמה היא רק חלק אחד ממכלול מרכיביו של האדם, הוא שואף גם להנאות מן הסוג החומרי. האם ישנו קשר בין שני סוגי ההנאות? באיזה אופן הן מזינות זו את זו? 

על פי תפיסת הפסיכולוגיה החיובית, תחושת שביעות הרצון של האדם מחייו מתבססת על שילוב בין שני מימדים: משמעות והנאה. המומחה לחקר האושר, ד"ר טל בן שחר, מסביר כי פרה אולי תהיה מרוצה אם תוכל ללחך עשב במרעה כל חייה, אך לבני אדם יש צרכים רוחניים בצד צרכיהם החומריים.[12] על פי מילון אוקספורד, רוחניות מוגדרת כתחושת משמעות אמיתית שיש לדבר מסוים. וכיוון שכל אדם מחפש משמעות, למעשה הכמיהה אל הרוחניות שייכת לכולנו, ואינה מנת חלקם של יחידי סגולה כמו אנשי דת, רבנים ומקובלים, נזירים טיבטיים וכיו"ב.

טל בן שחר מספר כי כאשר שאל פעם ידיד מהו ייעודו בחיים, הוא השיב שאינו חושב על חייו במונחים של תכלית: "אני לא אידיאליסט, אני ריאליסט". בעוד שהריאליסט נתפס כאיש מעשה ששתי רגליו על הקרקע, האידיאליסט מצטייר כבעל חלומות, המתמסר להרהורים על ייעוד ומשמעות. לכאורה, יכולנו לחשוב שסולמו של הריאליסט נעוץ בקרקע ונטוע בתנועת 'שוב', ועולמו של האידיאליסט ממוקד בשמיים ומטפס בתנועת 'רצוא'. אך טל בן שחר מסביר, כי כאשר אנו מציבים ריאליזם ואידיאליזם כדיכוטומיה אנו פוגעים באושר שנוכל להפיק מחיינו:[13]

"במובן העמוק האידיאליסט הוא הריאליסט האמיתי, כי הוא נאמן לטבעו האמיתי. אנו זקוקים למשמעות בחיים מעצם טבענו. בלי תכלית נעלה, בלי ייעוד, בלי אידיאל איננו יכולים להגשים את מלוא הפוטנציאל שלנו לאושר. אינני ממליץ להעדיף את החלום על פני העשייה (שניהם חשובים) אך לאמיתו של דבר ריאליסטים רבים – רובם נמנים על המתחרים במרוץ להצלחה – מתעלמים מאמת חשובה מאוד: להיות אידיאליסט פירושו להיות ריאליסט. לאידיאליסט יש תחושת תכלית שמקיפה את חייו בשלמות".

הסולם המוצב ארצה הוא גם סולם בדרכנו אל האושר, אל שביעות הרצון וההנאה מחיים שזכינו לקבל לזמן בלתי ידוע. אותה מיטביות נפשית עוברת דרך משמעות והנאה, דרך אידיאליזם וריאליזם. וכיוון שהסולם הוא אחדות אחת כוללת, השלבים בסולם מסוגלים להתכלל בהרמוניה זה עם זה. זוהי עבודת האדם: לחבר בין ה'רצוא' ל'שוב', בין ה'היות' ל'עשות', בין האידיאליזם לריאליזם. לא די לחוות את חיינו כחיים משמעותיים במישור הכללי, עלינו להעניק משמעות גם לרבדים במישור ה'נמוך' כביכול של חיינו.

במילים חסידיות, זוהי עבודת 'קידוש החומר'.על אף שתנועת ה'רצוא' מלהיבה ומושכת, האתגר האמיתי הוא תנועת ה'שוב': הירידה לענייני העולם. כוחו של ה'שוב' נובע מהענקת משמעות לחיי המעשה, גם כשהם נדמים כנחותים וגסים. התכלית שמוצא האדם מעניקה משמעות לכלל שלבי הסולם, העליונים והתחתונים גם יחד. וכשיש לאדם תחושת ייעוד, שלבי הסולם אינם נחווים כפיסות מנותקות של 'רצוא' ו'שוב', אלא כתווים המצטרפים לסימפוניה שלמה.

לכל אדם יש סולם

בפתח הפרשה יצא יעקב אבינו לדרך ארוכה ופתלתלה. מדוע היה זקוק לאותו חלום על סולם ובו מלאכים עולים ויורדים? כאשר הנשמה יורדת אל העולם הזה, משביעין אותה "תהי צדיק ואל תהי רשע". יש המפרשים את המילה "משביעין" לא מלשון שבועה, אלא מלשון הענקת שובע לנשמה, כדי שיהיה בכוחה לעמוד בנסיונות העולם הזה. נדמה לי שגם יעקב אבינו נצרך ביציאתו לדרך לשובע שיעמוד לו כמשאב של חוסן בדרכו רוויית הנסיונות, שכן תלאות חייו משקפות את אותו מסלול 'רצוא ושוב' שרק ילך ויסתבך לאורך הפרשיות הבאות. יעקב אשר זכה בהמשך הדרך לשינוי שמו ל'ישראל', קרוי 'בחיר האבות', והוא זה שנבחרנו להקרא על שמו כעם ישראל. אולי נוכל גם אנו לאגור משאבי שובע לעת צרה מתוך חלומו על אודות הסולם.

כיצד אפשר להינות ולא להישחק, להתעייף או חלילה להתייאש מקיום על גבי סולם של 'רצוא ושוב'? נשאב השראה לכך מתוך משל שסיפר רבי יוסף חיים מבגדד ה"בן איש חי":[14]

"מעשה באחד שראה בחלום שיש סולם גדול שיש בו אלף מדרגות והמלך היה עולה בסולם ההוא והגיע לחציו, למדרגה של חמש מאות. והלך בבוקר בבוקר אצל המלך ויספר לו החלום וישמח המלך על חלומו ויצו לתת לו אלף זהובים במתנה. והנה אשת השכן שמעה משכנתה מה שהרוויח בעלה מן סיפור החלום הזה ותאמר לבעלה: "הנה השכן ראה את המלך הגיע לחצי הסולם ונתן לו אלף זהובים, אתה תלך היום אצל המלך ותספר לו חלום כמו חלום השכן, אך תספר לו שראית שהמלך עלה לראש הסולם למדרגה של האלף, ובוודאי יתן לך עשרה אלפים זהובים". והלך בעצת אשתו לבית המלך ויספר להמלך כי ראה שעלה והגיע למדרגת האלף שבראש הסולם, ויצו המלך להשליך את זה החולם מן הגג לחצר".

מדוע בעל החלום הראשון זוכה בפרס ואילו ה"חולם" השני סופג עונש מר? ד"ר חזי כהן כתב בספרו המרתק על אודות תורת ה"בן איש חי", כי שמחת המלך מן החלום הראשון נבעה מההבנה שנותר לו מקום להתקדמות והתפתחות, שכן ישנם שלבים שטרם עלה בהם. [15] המלך אינו מתייאש מהשלבים שנותרו, אלא רואה בהם פתח תקווה. בניגוד לכך, אשת השכן אשר מנסה להחניף למלך דרך חלום על הגעה לראש הסולם מעוררת במלך תחושת קמילה וניוון. המלך  דוחה מכל וכל את התפיסה האשלייתית שהאדם מסוגל לעמוד באופן סטטי בראש הסולם. כהן מציין כי משל הסולם טומן בחובו מסר נוסף: על האדם לראות את עצמו תמיד כעומד באמצע הסולם: אין להסתפק בהבטה כלפי מעלה בציפייה תובענית לתיקון. האדם אינו שואף לשלמות אלא להשתלמות, ולכן עליו להתבונן לא רק על הדרך הארוכה שלפניו, אלא גם על השלבים שעליהם כבר טיפס. בכך הנפש מקבלת את איזונה דרך השמחה על הטוב שכבר נעשה והידיעה על הנותר לתיקון.

ובהבנה האישית שלי, אותו מלך בסיפור הנו בקיא בתנועת ה'רצוא ושוב' בנפש האדם, ולכן שמח בשיקוף המציאות ובוחל בחנופה. המלך מייקר את תנועת ה'רצוא ושוב', מתיידד איתה, מבין שהיא חלק בלתי נפרד מהוויית האדם. הוא מאמץ אותה לחיקו מבלי להיאבק בה או לחמוד עליה שאינה מתאפשרת לו ברגע זה. היכולת לנוע בגמישות ובקבלה בין עליה לירידה טומנת בחובה ריפוי. יהי רצון שנזכה לקבל את תנועת ה'רצוא ושוב' בחיינו מתוך ענווה והכרה בקיומנו החלקי והשואף להשתלם.

 


[1] בראשית כח יב.

[2] רעיון שמופיע במחשבת חז"ל הרבה לפני תנועת החסידות, ראו למשל בבלי סנהדרין, צא ע"א-ע"ב

[3] מתוך אתר "הזמנה לפיוט" - http://old.piyut.org.il/textual/698.html

[5] ברוד, מ. (2018). להבין חסידות: מושגי יסוד בעולם המחשבה החסידי. הוצאת מעיינותיך.

[6] אליטוב, י. שרקי, י. (2018). צמאה לך: אבני דרך לחיים במשנת רבי ישראל בעל שם טוב מחולל תנועת החסידות. הוצאת מעיינותיך.

[7] ברוד, שם.

[8] בן פורת יוסף, פרשת תולדות;  צפנת פענח, פרשת בא

[9] אליטוב ושרקי, שם.

[10]  וויניקוט, ד.ו. (1996). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

[11] הרמח"ל, מסילת ישרים פרק א'.

[12] בן שחר, ט. (2007) באושר ובעושר. כיצד לחיות חיי סיפוק ושמחה. פסיכולוגיה חיובית בחיי היום יום. הוצאת מטר.

[13] בן  שחר, שם, עמ' 47.

[14] מבוסס על: עוד יוסף חי, מהדורת פרומקין, ירושלים תר”ע , דף ז ע”ב

[15] כהן, ח. (2019). שערי חיים: בעקבי תורתו של הבן איש חי. הוצאת ידיעות ספרים.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

אדם רוצה לחולל שינוי בעצמו, והוא חש כבול בכבלים של תורשה, היסטוריית חיים, קווי אישיות, כשלונות קודמים,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מזל רוקח חימזל רוקח חי4/12/2020

מאמר שהוא חווית 'רצוא' רצופה ונעימה!. תודה לך מרים על עוד מאמר מאלף הממלא במשמעות והנאה! שבת שלום ומבורך!