בלוגים | מְחוֹנָנוֹת, מְחוֹנָנִים, וּמְחוֹנָנוּת

איך לעזור לילד המחונן שלי למצוא חברים? חלק ב

ד"ר חנה דויד | 13/10/2020 | הרשמו כמנויים

לחלקו הראשון של הפוסט: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5095

אחרי שהגענו למסקנה שאם לילד אין חברים זה לא "בגלל" שהוא מחונן אלא בגלל שהוא נמצא בסביבה – כיתה, שכונה, חוגים ו/או אירועים משפחתיים בחברת ילדים שאינם מתעניינים במה שהוא מתעניין, שאינם מדברים "בשפה שלו", שהוא נאלץ כל הזמן להתאים את עצמו אליהם ומרגיש שנמאס עאלו לעשות זאת, נשאלת השאלה: מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעזור לילד למצוא חברים?

נתחיל בתשובה שהיא מצוות "לא תעשה" – מיועדת למורות, ליועצות וגם להורים של ילדים מחוננים.

לא "למכור" לילד המחונן ילד אחר. סעיף זה כולל הן משפטים ששמעתי מפי ילדים, כמו: "המורה אמרה לי שהשבוע אפגוש את יערה פעם אצלי בבית ופעם אצלה, כדי שנהיה חברים" וגם "אמא שלי חושבת, שאם היא חברה של אמא של יואב, גם אני צריך להיות חבר שלו". גירסה בעייתית במיוחד של "נסיון מכירה" כזה הוא שידול הילד בנוסח: "אם תתחבר עם שחר תוכל לעזור לו בחשבון ואחר כך תתאמנו ביחד בקליעה לסל, הוא ממש מעולה. כי אתה יודע – כל אחד טוב במשהו".

תחשבו שאתם מתגוררים בבניין בו מתגוררות 31 משפחות נוספות. האם אתם חברים של האדון המוזר מקומה 7 בגלל שרכשת דירה באותו בניין? ומי מאתנו לא חווה מריבה ואפילו סכנה של "פיצוץ" מערכת יחסים בגלל ש"בן הזוג של החברה הכי טובה שלי הוא מניאק אמיתי. איך היא חושבת שאני יכולה להיות חברה 'שלהם'? נראה לי שבסופו של דבר היא תעזוב אותו ואז נחזור להיות חברות, אבל אם חס וחלילה זה לא יקרה כנראה ששתינו ניפרד". לגבי הטיעון השלישי – לפיו "כדאי" לילד לעזור לילד אחר – בוודאי שעזרה הדדית זה בסיס טוב ליחסים אנוש סבירים ולסדר חברתי מתוקן. אבל האם אנחנו נעשים בהכרח חברים של מי שתרמנו לו כסף? האם עורך דין שייצג לקוח "פרו-בונו" הופך לחבר שלו? ללא ספק, ילדים צריכים ללמוד לתת, לחלוק את מה שיש להם ולעזור לזולת. אבל מה בין עזרה לחברות? ישנם רעיונות יפים כמו "כל אחד יכול להיות חבר של כל אחד" ו"אם אתה עוזר לזולת – הוא עוזר לך באותה מידה". לדאבון הלב יש הבדל גדול בין רעיונות כאלה, שנעוצים בשאיפה לסדר, אפילו לאוטופיה, וּל"מוּשלמוּת" ובין המציאות. וכפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם שלי – ממש לא כדאי לשקר לילד!

- פרסומת -

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

וגם ל"מצוות עשה" אחת:

אף על פי שאנחנו לא יכולים לגרום לילד המחונן שלנו להתחבר עם מי שאנחנו חושבים ש"מתאים" לו, נוכל לעזור לו למצוא בעצמו את "מי שמתאים". במאמר מ-1999 שפרסמתי בעברית על מחוננים (חמישה תלמידים מחוננים בכיתה אחת – תיאור מקרה) סיפרתי על חמישה ילדים, ארבעה מהם נולדו ב-1983 ואחד – ב-1984, שביחד עם אחיהם ואחיותיהם היוו קבוצה של בני גילים שונים שאיפשרה חיבורים שונים על סמך תחומי ענין, יכולות קוגניטיביות, ספורטיביות בין 14 ילדים. חיבורים אלה נעשו באופן ספונטני: כאשר ילד אחד הזמין ילד אחר לביתו, הילד המוזמן נחשף לאחים, שגם הם היו בעלי יכולות יוצאות דופן, כישורים וכשרונות (כמעט כולם גם אותרו כמחוננים, אבל האיתור ה"רשמי" לא היה ממש חשוב...), הוא התחבר, פעמים רבות, דווקא עם האח ששיחק שחמט באותה ליגה, שלו שהשתייך גם הוא ל"מכבי תל אביב".

הורים יכולים, בפרט כאשר הילדים עדיין צעירים, ליזום מפגשים בין ילדם לילדים שהם חושבים שיש סיכוי שיגלו אתו תחומי עניין משותף, נושאי שיחה משותפים, או שדרך החשיבה שלהם תהיה דומה. אם נוצר חיבור – הילדים עצמם ירצו המשיך ולהיפגש. אם לא נוצר – אין טעם ללחוץ וצריך לחשוב "עם מי עוד יש סיכוי שזה יקרה". לפעמים זה קורה דווקא בספורט – כאשר ילד מקדיש כבר בגיל 7 12 שעות בשבוע לאימוני טריאתלון, חלקם בקבוצה וחלקם באופן פרטי, כדי להשתפר – אין הוא זקוק ל"תווית המחונן". הוא בעל מוטיבציה גבוהה, דבקות במטרה, יכול התמקדות במה שחשוב לו, תוך כדי פיתוח היכולת להתגבר על מכשולים, וגם, ובעיקר – לקום לאחר כשלון. כל אלה הם מנבאי הצלחה יותר מתווית כזו או אחרת, ומהווים מוקד משיכה לילדים מחוננים רבים.

לסיכום – גם אם אנחנו לא יכולים "לשדך" לילד המחונן שלנו חברים, עדיין יש לנו כלי חשוב והוא להפגיש אותו עם ילדים שייתכן שהוא ימצא עניין משותף אתם ולא דווקא "בגלל שגם הם מחוננים", או ליתר דיוק, בגלל שמשרד החינוך החליט, בשנה מסוימת, להעניק להם את "תווית המחונן".

ועכשיו – משהו אישי.

בילדותי לא הייתי "מסמר חברתי". הסתפקתי בחברתו של אחי, הרב משה מרדכי ארנשטיין ז"ל, ובחברת שני חבריו הטובים שהיו גם שכנים שלנו. רק בכיתה ו' היתה לי סוף סוף חברה: שרה, בת למשפחה של חסידי גור, ילדה חכמה וחריפה אבל הכי חשוב – בעלת לב ענק.

לדאבוני נאלצתי להיפרד ממנה כשעברנו לעיר אחרת בה למדתי בכיתות ז'-ח'. בשנים אלה, עד סיום בית הספר היסודי – לא היו אז עדיין בכלל חטיבות ביניים – התחברתי עם כל ארבע בנות גילי שגרו בשכונה. בגיל 12 כבר היה אסור לדבר עם בנים, וכמו כל נערה מתבגרת הצורך שלי בחברה היה גדול מאוד ולכן נאלצתי להסתפק ב"מה שהיה", וזה לא היה כל כך נורא.

בשנת הלימודים הראשונה בתיכון הבנתי, שיש לי "מה להציע" וחשבתי על מה שהייתי רוצה "בתמורה". "בא לי" להיות בוועד הכיתה – לא בגלל שהיה לי חשק מיוחד לשמש "שליח ציבור", להתלונן בפני ה"רשויות" – המורים והמנהל – על צפיפות-יתר של המבחנים או על העובדה, שבמשך שנתיים קפאנו בצריף שהיה הכיתה שלנו. אבל להיות בוועד פירוש הדבר היה, מבחינתי, ש"פיצחתי" את השיטה "איך להיות מקובלת". לאחר המבחן הראשון בפיזיקה בו שני שליש מבנות הכיתה נכשלו ואני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר – 87 הצעתי לשתיים מחברותי לכיתה – שכנתי מהבית ובת-דוד מדרגה שניה – לבוא אלי פעם בשבוע כדי לעבור על החומר בפיזיקה. במהרה גדל המספר של המבקרות ל-8 – לא היו לנו בבית יותר כסאות, ובימי חמישי, כשאמי היתה אופה את עוגות השמרים לכבוד שבת, היא אפתה עוגה אחת יותר מהרגיל ואנחנו "חיסלנו" אותה תוך שעה...

כמובן שבכיתה י' נבחרתי לוועד, וכמובן שהפופולריות שלי עלתה. הורי שמעו עלי מהמחנכת ש"נפתחתי מבחינה חברתית" וש"התקדמתי מאוד ביכולת הקומוניקטיבית". עבורי זה היה חסר משמעות. הבנתי כבר אז ש"אני יכולה לעשות את זה" – אבל שלא תמיד זה כדאי... בשנה שלאחר מכן כבר לא הצגתי את מועמדותי לוועד הכיתה.

הלקח החשוב שהפקתי מנסיון זה – ובו אני משתמשת עד היום – הוא שמה שחשוב הוא אך ורק מה שהילד מרגיש. גם אם "אנשי החינוך" חושבים, ש"אין לילד מספיק חברים" אבל הוא ממש מרוצה ומאושר ולא מרגיש צורך להוסיף על שני החברים שיש לו – זה מצוין. "מספיק חברים" זה אך ורק בעיני המתבונן. והמתבונן יכול, במקרים רבים, לראות את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינו. בעיני הילד יכול בהחלט להיות שהמציאות שונה.

- פרסומת -