לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיות פרקטיקנט/ית בפסיכולוגיה שיקומית

להיות פרקטיקנט/ית בפסיכולוגיה שיקומית

עידית שטרן | 1/10/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

במהלך המסלול הארוך בדרך להיות פסיכולוג/ית שיקומי/ת, או פסיכולוג/ית בכלל, ממתין לו בשקט, אך בנחישות, הפרקטיקום. ההתנסות המעשית הראשונה שלנו כמטפלים. כמה סקרנות, כמה פחדים, כמה התרגשות טמונים בדבר הזה. התמודדות עם ה"עצמי המטפל" שנמצא בחיתוליו, יישום של כל התיאוריות, הגישות, המושגים והתכנים שינקנו בתואר הראשון ובתחילת התואר השני.  

והשאלות רבות - האם מתאימה לי מחלקה אורטופדית? אנדוקרינולוגית? איך אתמודד עם מחלימים מסרטן? מתאונות קשות? האם יהיה לי קשה לראות ילד ללא רגל? ללא חלק מהגולגולת? האם אני בכלל יודע/ת מה לעשות בחדר? שאלות רבות והתשובה עליהן תתברר, אולי, במהלך השנה הזאת.

ואני רוצה לגעת בדיוק בציפיות שלנו ממה שיקרה בטיפול השיקומי, ממה שנחווה וממה שנעשה שם, בדבר המעורפל והלא ברור הזה, שגם בסיום הפרקטיקום נותר חמקמק ובלתי ניתן להגדרה מדויקת.

במהלך הלימודים, בנוסף על למידה תיאורטית של פרויד וקליין, קוהוט ורוג'רס, אנחנו לומדים להבנות מה שאני מכנה "פנטזיה טיפולית". שלא כמו "פנטזיית ההצלה", המוכרת לרבים, שעוסקת בתוצאות הטיפול ובהטבה שיחוש המטופל אותו "נציל", פנטזיית הטיפול עוסקת בתהליך הטיפולי עצמו ובאופן שאנחנו מדמיינים שהוא יהיה.

בפנטזיה הזו, תהליך הטיפול הוא מובנה וברור, בעל כיוון והקשר, וכולל מושגים כמו העברה, הזדהות השלכתית, הגנות, וכל מה שרשום בספרים. במשך הלימודים אנחנו מטפחים את הפנטזיה הזו, ומדמיינים מטופל שבונה עימנו ברית טיפולית, חולק עימנו את נבכי נפשו, ואנחנו מובילים אותו לאט לאט לעבר הגילוי העצמי, התובנה והפשר.

אבל בפסיכולוגיה שיקומית זה לא תמיד כך. למעשה, כמעט תמיד זה לא כך. המטופלים לא ביקשו מזור לנפשם, אלא למכאובם הגופני. רובם מגיעים אלינו כמלווים רגשיים של התהליך ה"משמעותי" יותר מבחינתם, שהוא השיקום הפיזי והחזרה לתפקוד. חלקם פגועים רק בגופם, חלקם גם בקוגניציה, בזיכרון, בהתנהגות, חלקם איבדו מאפייני אישיות ואינם מי שהיו קודם לכן. ומול כל אלה עומדים אנחנו, פסיכולוגים צעירים שלמדו לטפל באמצעות דיבור, ומנסים לפתח תהליך עם אנשים שלפעמים בכלל לא יכולים לדבר.

תחושות האכזבה והתסכול מובנות. הרי "הבטיחו" לנו טיפול פסיכולוגי משמעותי, ולא שלושה חודשים של משחק שש בש עם נער שלא רוצה לענות על שום שאלה. אבל, האמנם? האם טיפול הוא בהכרח שיחה כנה ונוגעת? האם טיפול שיקומי לא מתחיל בכלל בכך שהמטפל פשוט "רואה" את המטופל שמולו? רואה אדם מעבר לפגיעה, לנכות, למוגבלות?

מטופל בשיקום מוקף מטפלים ממטפלים שונים, רובם ככולם עוסקים בהשלכות הפגיעה הפיזית ובמשמעויותיה. הם מנסים לעזור לו לשפר את תפקודו המוטורי, השפתי, הקוגניטיבי. והנחת היסוד של כל הנוכחים בחדר היא, שמטרתם לעזור למטופל לשפר את תפקודו בתחומים השונים כדי שיחזור להשתתף בחיים בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורו. הם עושים זאת בחמלה, ברגישות, באהבה, ללא ספק, אבל הפסיכולוג השיקומי הוא הראשון שלא רואה, או לא צריך לראות, "מקרה", אלא אדם. ולפעמים האדם הזה צריך מקום בטוח שבו לא יידרש לעלות מדרגות, להגות אותיות או לזכור תמונות, אלא פשוט לנצח בשש בש. וזה טיפול. זה הכי טיפול.

אז כשאתם מגיעים למקום הפרקטיקום בפעם הראשונה, תשאירו עמוק בתיקכם את חבילת הציפיות ואת הפנטזיה הטיפולית, והוציאו לשימושכם את האמפתיה, אהבת האדם והיצירתיות. השימוש בהן הוא הדבר הכי טיפולי שתוכלו לעשות.


עוד בבלוג של שפיות זמנית

לא פעם כשמטפלים ומטפלות בילדים מנסים להסביר להורים מדוע הם צריך לדאוג לעצמם לפני שיוכלו להתחיל לתת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.