פסיכולוגים מסבירים: מדוע אנחנו מפחדים כל כך מוירוס הקורונה?
שפיות זמנית | 17/2/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בניו יורק טיימס פורסמה ביום שישי האחרון כתבה שבה מסבירים פסיכולוגים מדוע התגובות השונות שלנו לוירוס הקורונה לעומת וירוס השפעת מתארות היטב את הקושי שלנו להעריך סכנה. וירוס הקורונה גרם למותם של כ-1,100 אנשים ברחבי העולם (נכון לזמן פרסום הכתבה), ושפעת, לעומת זאת, הורגת כ-400,000 אנשים מדי שנה. עדיין קיימת אי-ודאות לגבי שיעור התמותה מהוירוס החדש, כשיש כאלה שמעריכים שהוא גבוה פי 20 מזה של השפעת, אך ישנם גם כאלה שמעריכים שהוא שווה לזה של מחלת השפעת המוכרת.
בעבר מומחים שיערו שאנשים מעריכים סיכון כמו אקטוארים, אך גל מחקרים פסיכולוגיים בשנות השמונים הוביל לשינוי התפיסה. חוקרים מצאו שאנשים משתמשים בקיצורי-דרך מנטליים כדי למדוד סכנה, והם נוטים לעשות זאת באופן לא מודע. העולם מלא בסכנות, גדולות וקטנות, ובאופן אידיאלי, קיצורי-הדרך המנטליים הללו נועדו לעזור לאנשים לגלות מאילו סכנות כדאי לדאוג ומאילו להתעלם. אבל קיצורי הדרך האלה יכולים להיות גם לא-מושלמים, והחרדה שלנו מוירוס הקורונה יכולה להוות דוגמה מצויינת לכך.
ברגע שאנחנו פוגשים בסכנה פוטנציאלית, המוח שלנו מבצע סריקה מהירה בנוגע לחוויות עבר דומות. אם אנחנו יכולים להעלות בקלות כמה זכורנות מדאיגים - המוח שלנו מסיק שמדובר בסכנה גדולה, אך הבעיה היא שפעמים רבות המוח שלנו מתקשה להעריך האם מדובר בזכרונות מייצגים באמת. דוגמה נפוצה היא התרסקות מטוס: אם שתי תאונות מטוס קורות זו אחר זו, טיסה מרגישה לנו לפתע מפחידה יותר, אפילו אם באופן מודע אנחנו יודעים שהתאונות האלה הן סטייה סטטיסטית שלא משפיעה על בטיחותה של הטיסה הקרובה שלנו. אבל אחרי שנחזור לטוס, ונטוס כמה פעמים, כנראה שהמוח שלנו יחזור להגיד לנו שלטוס זה בטוח.
פרופסור פול סלוביק מאוניברסיטת אורגון, שחוקר קבלת החלטות אל מול סיכונים, מסביר שכאשר אנחנו נחשפים לדיווחים החדשותיים על נגיף הקורונה, אנחנו בעצם חווים דיווח אחרי דיווח על "תאונות מטוס". "אנחנו שומעים על המתים", הוא אומר. "אנחנו לא שומעים על בערך 98 אחוזים מהאנשים שהחלימו ושהמקרים שלהם היו קלים".
הנטיה הזו שלנו עובדת גם לכיוון ההפוך, וגורמת לנו לא לדאגה מופרזת, אלא לשאננות מופרזת. לכן, למרות שמחלת השפעת הורגת עשרות אלפי אמריקאיים מדי שנה, רוב האנשים מתייחסים אליה כאל תופעה יומיומית.
היחס שלנו לנגיף הקורונה מדגים עוד קיצור-דרך שאנחנו נוקטים בו כשאנו מעריכים סכנה: חידוש. אנחנו מותנים להתמקד באיומים חדשים. הדבר הזה עשוי לגרום לנו לצפות באופן אובססיבי בדיווחים המפחידים ביותר ובמקרים הקשים ביותר, ולגרום לסכנה להיראות גדולה יותר. אלמנט משמעותי נוסף הוא הרגש - אנחנו מתרגמים את התגובות הרגשיות שלנו למה שאנחנו מאמינים שהוא מסקנה הגיונית, אפילו שהנתונים מלמדים אותנו אחרת. לכן, אם הסיכון נתפס כמכאיב במיוחד, אנשים נוטים להעלות את ההערכה שלהם בנוגע לכמה סביר שהוא אכן יקרה להם. ואכן, הדיווחים על נגיף הקורונה לרוב מערבים תמונות מטרידות: שווקי מזון לא-נקיים, ערים שלמות שנתונות בעוצר ובתי חולים צפופים. טריגר נוסף הוא איום שאנחנו לא לגמרי מבינים. ככל שאנחנו מכירים את הסיכון פחות, כך אנחנו יותר מפחדים ממנו ומעריכים יותר שהוא יתרחש. וירוס הקורונה הוא אכן חדש ולא נודע.
"הרגשות שלנו לא כל כך טובים באריתמטיקה", אומר פרופ' סלוביק. אנחנו נוטים או לעגל למטה את ההסתברות ל"אין סיכוי", ואז אנחנו מגיבים באופן לא מספק לסכנה, או שאנחנו נוטים להתמקד באפשרות הגרועה ביותר, שגורמת לנו לתגובת יתר.
