פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כשעץ נופל באמצע היער... – על פסיכוזה ואובדנות

כשעץ נופל באמצע היער... – על פסיכוזה ואובדנות

רננה אלרן | 10/9/2020 | הרשמו כמנויים

כשהייתי מתמחה בפסיכולוגיה במחלקה בבית חולים פסיכיאטרי, שהייתה מורכבת מחלק סגור המיועד לנשים בלבד וחלק פתוח שבו שהו בעיקר נשים אבל גם מספר קטן של גברים, קיבלתי לטיפולי בחור צעיר ממוצא אתיופי, אקרא לו שלמה. שלמה קיבל מספר שנים קודם לכן אבחנה פסיכיאטרית של הפרעה פסיכוטית. בזמן שהוא היה במחלקה נפגשנו לשיחות והוא סיפר לי על חייו, על משפחתו, על אובדן החלומות שהיו לו ללימודים אקדמיים, לזוגיות ובכלל כנראה לעתיד כפי שהוא רצה. הוא חלם להמשיך בלימודי מדעי המחשב שנקטעו באמצע. הוא רצה להכיר בת זוג ולהתחתן. אך הבושה מעצמו ואובדן הכבוד שחש מהקהילה שלו הכריעו אותו.

אני זוכרת שהתקופה הייתה לפני ראש השנה. בהדרגה חפצים שלו החלו להיעלם, והסתבר שהוא זורק אותם בפחי זבל ברחבי המדשאות הירוקות של בית החולים. הוא התחיל בלזרוק את החגורה. אחר כך בגדים. זוג נעליים. הטלפון הנייד. שעון יד. הוא לא ידע להסביר מדוע הוא זורק את החפצים, ובמחלקה התרשמו שהמצב שלו מחמיר. כאשר חזרתי לאחר יומיים של חג הסתבר לי שהוא השתולל במחלקה והפך שולחן ולכן העבירו אותו למחלקת גברים סגורה. ניסיתי לגשת אל מחלקת הגברים ולבקש לבקר אותו אבל נאמר לי שהוא כבר לא מטופל שלי, שאניח למחלקה לטפל בו ושלא אתערב.

לאחר כשבועיים בערך ניגש אלי מתמחה בפסיכיאטריה, ד"ר בנימין גרינברג, שהיה שייך לצוות המחלקה שעבדתי בה. בנימין ואני הנחינו ביחד קבוצה דינאמית במחלקה והיינו ביחסים טובים. הוא סיפר לי שהוא היה כונן בלילה הקודם וקראו לו למחלקת הגברים. שלמה תלה את עצמו באמצעות סדין בחדרו במחלקה ומצאו אותו מאוחר מדי. הוא זכר שהייתי המטפלת של שלמה כאשר הוא היה במחלקה שעבדנו בה, וחשב שארצה לדעת על מותו. אני זוכרת שהוא אמר לי שהוא מתכנן ללכת לשבעה ושאל אם ארצה להצטרף. מלבדו, אף אחד במחלקה לא דיבר על שלמה ועל התאבדותו. ואף אחד לא חשב לדבר איתי ולראות איך אני מרגישה, כאשת מקצוע צעירה שלראשונה איבדה מטופל.

אני זוכרת את ההלם ואת הצער שהרגשתי כאשר בנימין סיפר לי על התאבדותו של שלמה. אבל מה שהרגשתי לא היה רק צער. המערכת סביבי התנהלה ביעילות משומנת, חוקרת את המוות בהתאבדות כנדרש, אך כל ההתנהלות נראתה כל כך עניינית ונטולת רגש. כאילו שמותו של שלמה אינו משנה דבר לאף אחד. כאילו שחייו לא היו משנים. חלק מאותו אובדן אנושיות דבק גם בי וביחס שקיבלתי. כאילו לא הייתה משמעות לכך שטיפלתי בו ושהכרתי אותו, את שאיפותיו ואכזבותיו, גם אם לפרק זמן קצר. כאילו לא הייתה משמעות לתחושת האובדן והאשמה שהרגשתי. בתוך כל קהות החושים המערכתית הזו האירה כמו קרן באפילה האנושיות של בנימין, שזכר שטיפלתי בשלמה, שהיה חשוב לו לבוא ולספר לי בעדינות על ההתאבדות, שחשב על שלמה כאדם עם משפחה שיושבת שבעה ושזקוקה לנחמה. גם אם הוא עצמו לא הכיר אותו. רק מעצם העובדה שהוא היה רופא מתמחה בבית החולים שראה אותו בלילה האחרון לחייו.

לימים חשבתי שאני מבינה יותר את התנהגותו של שלמה, לאחר שראיתי את התופעה של זריקת החפצים, שאז לא הוא ולא אני הבנו, חוזרת גם אצל אנשים אחרים. זריקת החפצים, שתויגה כהתנהגות פסיכוטית חסרת משמעות, הייתה אולי התחלה של תהליך פרידה מהעולם. בתוך הפסיכוזה שלמה חתך לאט לאט את הקשרים שלו עם עולם החומר והשיל מעליו את מה שחיבר אותו אל הגוף שלו ואל העולם, בדרך שהובילה לכך שנטל את חייו בידיו. מעשים אלו מבטאים אולי במעט את הטרגיות של החיבור בין אובדנות ופסיכוזה. האדם במצב פסיכוטי עשוי לחוות אימה, ניתוק, ייאוש, בדידות תהומית ורצון למות – אולם המילים שלו והמעשים שלו, שמבטאים חלק מתחושות אלו, פעמים רבות אינם מובנים על ידי סביבתו. הפסיכוזה מכילה בתוכה ניסיונות לתקשורת עם הסביבה, אולם היא מסומנת על ידי החברה כלא מובנת, במקרה הטוב, או כחסרת כל משמעות, במקרה הפחות טוב. הקריאה לעזרה ולתקשורת שבפסיכוזה היא כמו עץ שנופל באמצע היער מבלי שיהיה אף אחד שישמע או יעיד על הנפילה. האם העץ השמיע קול כשנפל?

היום מציינים בעולם את היום הבינלאומי למניעת התאבדויות. אני מצטערת שלמה שלא יכולתי לשמוע את הקול שהשמעת כשנפלת. דרכינו נפגשו רק לשבריר שניה במהלך החיים של שנינו, אבל אני זוכרת את המפגש ואת מה שלמדתי ממך.

עוד בבלוג של רננה אלרן

כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה קלינית, ואחר כך מתמחה בשירות הציבורי, גיבורי התרבות שלי היו פרויד, שהצליח...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר רותי דרגישד"ר רותי דרגיש11/9/2020

שפה אחרת.
מרגש שהבנת את שפתו, לפעמים אנחנו מבינים בדיעבד, ומצער כל כך שהוא לא הרגיש שיש דרך אחרת.