פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חרדה וסטרס בעידן הקורונה - מה קורה לחוסן הנפשי שלנו?

חרדה וסטרס בעידן הקורונה - מה קורה לחוסן הנפשי שלנו?

אורי ניצן | 22/8/2020 | הרשמו כמנויים

בדרך כלל טיפול או כתיבה בתחום של בריאות הנפש מתייחסים בעיקר לקשיים ולמצוקה של הזולת, אך הפעם הנסיבות הן שונות, הצרה משותפת לכולם - כולנו חשופים לאיומים ולהשלכות של נגיף הקורונה, וחווים את הדברים בצורה אישית וישירה. אני אתייחס בקצרה להגדרות של משבר-נפשי, או תגובת סטרס, אבל בעיקר אשתף במחשבות על המפה הנפשית שבתוכה אנחנו צריכים לנווט בתקופה הזאת. אנסה להמשיג את הקשיים הנפשיים הספציפיים שהקורונה מייצרת, לשרטט את גבולות המשבר הזה, ולחשוב בקווים כלליים גם על אופני התמודדות וטיפול שיכולים להקל את המצוקה.
להערכתי, כולם, כל מי ששומע ורואה, כל מי שחי בעולם סובל ממידה מסוימת של דיכאון ו\או חרדה בימים האלה. יותר מזה, גם כשאנחנו לא חווים מצוקה כולנו ברמה מסוימת של מצוקה, וחשוב להדגיש שזה נורמלי. איך לא? כבר חודשים שאנחנו חשופים לסטרס ולאי-ודאות. ההיסטריה הראשונית שככה בתום הגל הראשון, אבל אנחנו עדיין בעיצומה של המגיפה. המעבר הזה ממשבר חריף לשגרה משברית, ממצב חירום לשגרת חירום, מחייב אותנו לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לעצור לרגע, לנער את הראש, ולהתייחס למה שעובר עלינו. עצם ההתייחסות לחוויה המשותפת לכולנו ולאתגרים שלפנינו, הוא בעל משמעות טיפולית בעיניי, והוא יכול להוות גורם מרגיע ומארגן בימים האלה.
הבלוג הנוכחי לא עוסק בילדים ובמתן מענה ישיר לקשיים שלהם, אבל נקודת המוצא היא שברמת המאקרו הקשיים שלנו ושל הילדים שלנו דומים, והילדים הם לא רק הראשונים שמקשיבים למה שיש לנו להגיד אלא גם הראשונים שמרגישים אותנו ברמה הרגשית, וסופגים מאתנו את החוסן להתמודד. אם אנחנו המבוגרים נכיר את מפת המציאות, נהיה רגועים, ונכיל את עצמנו, ואת החרדות שלנו, אז הילדים שלנו יצאו נשכרים מכך. בדיוק כמו בהנחיות החירום בתחילת הטיסה שמבקשים מההורה לשים קודם כל את מסיכת החמצן שלו ורק אז לשים את המסכה לילד – יציבות של ההורה היא תנאי ליציבות ולהישרדות של הילד במקרה זה.
הרמב"ם, רבי משה בן מימון, הרופא הגדול של ימי הביניים, דיבר על שלושה סוגי רוע שהאדם מתמודד אתם – כשמושג הרוע בתרגום עדכני פירושו מצוקה או סטרס. סוג הרוע הראשון שאנחנו חשופים לו נגרם לנו על-ידי הטבע – הלחות בת"א בקיץ, מפולת שלגים, שיטפון, וכו'.
סוג הרוע השני שהרמב"ם מדבר עליו, סוג המצוקה השני, הוא מעשה ידי אדם – רצח, גנבה, או פיטורין. סוג הרוע השלישי הוא זה שהאדם מביא על עצמו, מצוקה שקשורה לעולמו הפנימי של האדם, כזאת שנובעת מתוכנו כמו מעין עכור ובלתי נשלט – רגש נחיתות למשל, קמצנות, בדידות עמוקה, התמכרות, הקפדה אובססיבית וחרדתית מדי על תקנות הקורונה, או לחלופין זלזול בנהלי הקורונה שיכול להסב לנו סבל.
מגפת הקורונה חושפת אותנו לאורך זמן לשלושת סוגי הרוע שהרמב"ם מדבר עליהם, לשלושת סוגי הסטרס הללו – הנגיף עצמו, מעשה ידי הטבע. היה לי מרצה למיקרוביולוגיה שאמר בחצי הומור ש"ההיסטוריה של המין האנושי היא אפיזודה חולפת בתולדות הוירוסים והחיידקים" – COVID-19 הוא פיסה קטנה ודלוחה של RNA חותרת בימים האלה תחת הבריאות והסדר הקיים בעולם. מדובר בסך הכל בשרשרת RNA מוקפת בקפסולה שעשויה משומן וחלבונים. לעומת ה DNA של האדם שמכיל סביב 3 מיליארד אותיות או חומצות-בסיס, ה RNA של הקורונה מורכב מפחות מ 30000 אותיות, והוא מקודד למספר קטן מאוד של גנים. מדובר ביצור פרימיטיבי, טפיל שחודר לתאי הגוף שלנו ומשתמש בהם כדי להתרבות בקצב בהיר. חלק מהקושי בהתמודדות עם הקורונה הן המוטציות שהנגיף עובר בגלל ההתרבות המהירה שלו, וזה גם מה שהופך אותו יעד קשוח לחיסון וטיפול.
בהתייחס לגורם הרוע השני שהרמב"ם מתייחס אליו, כחלק מההתמודדות עם הנגיף בני אדם גם גורמים סטרס אחד לשני, מגבילים את החירות שלנו – רשויות החוק מחייבות אותנו לשים מסיכה, להיות בסגר, להימנע מאימון בחדר כושר, ומעבר לשני הממדים חלק משמעותי מהמצוקה נובע מהעולם הפנימי שלנו. כל אחד גם פוגש באופן אישי מאוד את המציאות החדשה הזאת, את כללי ואיומי המגיפה, ומגיב אליהם באופן הייחודי לו. בחודשים האחרונים העולם הפנימי שלנו מתמודד עם סדרה ארוכה של גירויים לא מוכרים וקשים לעיכול, ולאורך זמן יש עלייה במצוקה הנפשית, בתחלואה הנפשית, ובדיווח של אנשים על סימפטומים של דכדוך, עייפות, חרדה, עצבנות, חוסר-אונים, ולעתים קרובות גם קשיים בתפקוד היומיומי.
החוסן הנפשי שלנו מתבטא בעתות משבר, וכשאני מדבר על חוסן נפשי הכוונה ליכולת להסתגל לשינוים ולתנאי סביבה חדשים. מקור אחד לחוסן הנפשי שלנו הוא הקהילה והמשפחה שלנו, והמקור השני והמרכזי הוא אנחנו עצמנו, מי שאנחנו. לכל אחד מאיתנו כמות משאבים נפשיים נתונה שרוב הזמן נותנת מענה לדרישות המציאות. משבר נפשי מתהווה כשנוצר פער בין המשאבים שלנו לדרישות המציאות, היכולת שלנו להתמודד פוחתת, והביטוי לפער הזה בין הרצוי למצוי מתורגם לסימפטומים. בשפת הפסיכיאטריים משבר כזה מכונה הפרעת הסתגלות, כיוון שכמעט תמיד הוא יתרחש בתקופה של שינוי שהאדם מתקשה להסתגל אליו. הביטויים של משבר נפשי מהסוג הזה הם מגוונים, אבל ברוב המקרים מדובר באחד מחמשת המופעים הבאים: 1) תסמיני דיכאון כמו עצב, חוסר הנאה מהחיים, וייאוש. 2) תסמיני חרדה כמו מועקה, דופק מואץ והולם, זיעה קרה, או סחרחורת. החרדה היא לא רק מהוירוס, אלא גם מבידוד, מכך שהחיים יעצרו, וישנה גם החרדה הכלכלית. 3) תסמינים אובססיביים שמתבטאים בחשיבה בלתי פוסקת ולא נשלטת על תמות שקשורות למצב – האפשרות להידבק, האפשרות להדביק, וכו'. 4) תסמינים סומאטים שמשמעותם סימפטום גופני כמו כאב באו בחילה ללא מקור אורגני. פירוש הדבר, שהמתח הנפשי מתורגם במקרים האלה לסימפטום גופני מייסר. 5) תסמינים היפוכונדריאלים שמשמעותם בעיקר חרדה מפני האפשרות של מחלה, בדיקות חוזרות, ופירוש בלתי פוסק של מיחושים שונים כרמז ראשוני להידבקות בקורונה. אצל אנשים מסוימים המתח הנפשי יתבטא דווקא בהתנהגות אנטי-סוציאלית, וייתכן שלא במקרה מתלווה לתקופה הזאת עלייה בעקיצות ברשת ועלייה דרמתית במקרי האלימות במשפחה.
ברור שכולנו חווים במינון קטן כל אחד מהסימפטומים שתיארתי, זה נורמלי בדיוק כמו שנורמלי שתלמידי רפואה יזהו בעצמם תסמינים שונים ומשונים כשהם לומדים לראשונה על הפרעות פסיכיאטריות. השאלה מתי פונים לקבלת עזרה או להתייעצות היא מאוד חשובה; אנשים מתלבטים מה הקו שהחצייה שלו מצדיקה פנייה של אדם לטיפול, והבנה שאנחנו או הילד שלנו לא יכולים להתמודד לבד עם הסיטואציה. הכלל הראשון הוא לא להתעלם, ולא להישאר לבד עם המצוקה. עוד דבר חשוב זה לא לחכות שהמצב יתדרדר ויקצין כדי לפנות לקבלת עזרה – עדיף להחמיר לצד של העזרה מלהסתבך במשבר נפשי קשה ומסוכן. השלב הבא הוא להעריך את חומרת המצב, כשהדבר ששוקלים זה תמיד השינוי במצב הנפשי לעומת הBASELINE, לעומת המצב הבסיסי של אותו אדם. הדבר הקריטי הוא כמובן מינון הסימפטומים שהאדם סובל מהם, דרגת המצוקה, עוצמת הכאב הנפשי והחשיבה השלילית, וההשפעה של המצב על התפקוד. כשאני מדבר על פנייה לעזרה זה יכול להיות תמיכה של חבר או בן משפחה, פנייה ליועצת בבית-ספר, ובמקרים מסוימים גם פנייה לטיפול פסיכולוגי, עזרה תרופתית או התערבות משפחתית. ברוב המקרים התערבות במשבר תימשך בין 4-8 שבועות עד להתאוששות וחזרה לתפקוד.
כשמתרחשת קטסטרופה חובקת עולם ומשמעותית כמו הקורונה היא גורמת לגיוס מלא של ההגנות הנפשיות שלנו לטובת מניעת אי-העונג והחרדה הכרוכים באירוע – והמשימה הזאת לא פשוטה. נראה לי נכון להתבונן על התקופה שאנחנו עוברים כתקופה של טראומה, ואם לדייק במינוח אז המינוח הנכון הוא טראומה מורכבת. אני אסביר.
טראומה רגילה פירושה מפגש עם אירוע בודד, נקודתי, תחום, שבמהלכו האדם חווה איום על חייו או על גופו, או לפחות חווה מצוקה נפשית גדולה מאוד. השתתפות בקרב או פציעה בקרב הם דוגמאות לאירוע כזה, אבל גם פיטורין או מחלה יכולים להיחוות כטראומה משמעותית. חלק קטן ממה שחווה טראומה יפתח הפרעה פוסט-טראומתית, אבל המאפיינים של ההפרעה הזאת והטיפול בה הם לא הנושא שלנו.
טראומה מורכבת מתייחסת לחשיפה של האדם לאירועים טראומטיים חוזרים, לשגרה של איום וסטרס, ולא לאירוע בודד. דוגמה טובה לכך היא לא השתתפות בקרב אלא שהייה בשבי האויב או השהייה הממושכת בשוחות תחת הפצצות בלתי פוסקות, כמו זו שאפיינה את מלחמת החפירות במלחמת העולם השנייה. דוגמה קיצונית לטראומה מורכבת עם השלכות הרסניות היא התעללות מינית או רגשית מתמשכת בילדות, והדיון היום לא משווה חלילה בין הדברים אלא רק מצביע על המכנה המשותף של איום ופגיעה מתמשכים וההשפעה הפוטנציאלית שלהם על נפש האדם. בחודשים האחרונים כולנו מחופרים בחזית ארוכה מול האויב הבלתי נראה המכונה COVID-19, ובמובן הזה אנחנו חשופים בעת הזאת לטראומה מורכבת, על המאפיינים הדרמתיים שלה כפי שאתר אותם כעת.
המאפיין הראשון שאתייחס אליו הוא הפגיעה של המגיפה בתחושת הזמן והמרחב שלנו – סימפטום מוכר אצל אנשים שנחשפו לטראומה מורכבת. החיבור שלנו למעבר הזמן, ללו"ז האישי והתרבותי שלנו, והחיבור שלנו למרחב הפיזי, לסביבה הגאוגרפית שבה אנחנו חיים, הם מרכיב בסיסי בחוויית החיים של כל אדם. בעקבות הקורונה המרחב הגאוגרפי שלנו הצטמצם אובייקטיבית, אסור לטוס, אסור לנסוע, בשבועות מסוימים חויבנו להיות סגורים בדלת אמות של הבית, ובמקרים של בידוד האדם סגור בחדר, בתוך הבית, בלי מגע ישיר עם משפחתו או עם העולם. אנחנו מטיילים פחות, מסתובבים פחות, התנועה בכבישים דלילה יחסית, והעולם, שתמיד היה פתוח ומזמין, כמו סוגר עלינו. אפילו הפה שלנו, שרגיל להיפתח אל מרחב מאוורר נפתח היום חלק גדול מהזמן אל מסיכה עם ריח של בושם מקולקל שסוגרת עליו.
גם ממד הזמן התעוות לנו באחרונה, יש תחושה שהזמן איבד משהו ממשמעותו, הימים עוברים, יום רודף יום, ההפרדה בין ימי חול לשבת ולסופ"ש התעמעמה, הפעימות של הזמן פחות חדות וברורות, ושמעתי דיבורים על "הקיץ הזה שהוא לא קיץ... לפני רגע היה חנוכה וכבר אנחנו ביום כיפור..." וכיוצא באלה. תחושת הזמן מטשטשת ככל שאנחנו שוהים בסיטואציה המתוחה, ושאלות נפוצות של הילדים בבית הן "איזה יום היום? מחר יש קייטנה? מה עשינו אתמול?". נראה שהיחידים ששומרים על חדות לגבי הזמן הם אלה שנמצאים בגיל השלישי. יש מבוגרים שהשנה הזאת היא שנה מפוספסת עבורם, והם מתארים תחושה שמישהו גנב להם תקופת חיים יקרה, בלי הטיול שחלמו עליו, בלי ארוחות שישי, בלי לפגוש את הנכדים כפי שרגילים.
מאפיינים נוספים של טראומה בכלל, וטראומה מורכבת בפרט, הם אי-הודאות ואבדן השליטה המתמשך. השבוי אף-פעם לא יודע מתי החוקר ייכנס לתא ואיך הוא ינהג בו. נגיף הקורונה לא נראה לעין, לא מוכר, לא צפוי, ובקיצור לא בשליטתנו. בכל רגע התכניות שלנו יכולות להשתבש עקב הידבקות או בידוד, הלוז המשפחתי והאישי שברירי וחשוב שנהיה מוכנים לאפשרויות האלה – פרמטר חדש נכנס לחיים שלנו והוא מערער את צרכי השליטה שלנו.
תחושת חוסר השליטה משתקפת אלינו בעצמה גם מההתנהלות של הממסד – המדיניות הלא עקבית של משרד הבריאות והממשלה, לא רק בארץ, בכל העולם, התחושה היא לפרקים שהדברים לא בשליטה, שאין "אבא" לאירוע, והתחושה הזאת מערערת. מי שאמון על הידע לא מחזיק בו כעת – האקדמיה, גופי המחקר והרפואה, אנשי המדע – אף אחד לא שולט בחומר, אף אחד לא יכול לתת תשובות ברורות , ואף-אחד גם לא יכול לנבא את העתיד לבוא. הדבר המרכזי שאנחנו שולטים בו ברמת הידע הן הסטטיסטיקות שמתארות את קצב ההדבקה הלא נשלט של הוירוס הזה. אל מול חוויית חוסר השליטה הזאת השיח הפנימי של רבים מאתנו נע על הספקטרום שבין חזרה כפייתית על עובדות שקשורות למגיפה – סטטיסטיקות, תחזיות, חדשות, מספרים, וכו', לחוויה של אסקפיזם וניתוק מהמציאות, היאטמות לרעש התקשורתי, והתעלמות מהסכנה. במקרה הטוב נפנה ליוגה, טיולי אופניים, שחייה, מדיטציה, טבע. במקרים אחרים הניתוק מהמציאות מתרגם לעוינות למציאות, ריקון החיים מתוכן וממשמעות, ולפעמים גם הטחת האשמות וכעס על העולם ועל מקורות הסמכות בעולם – מראש הממשלה ושר הבריאות ועד מנהלת בית ספר שחוסר השליטה שלה במצב או חוסר ההחלטיות שלה, שמובנה בסיטואציה, עשויים לתסכל חלק מההורים.
במצבים של קטסטרופה החברה והקהילה תמיד יחפשו שעיר לעזאזל כדי להסביר את המתרחש וכדי לפרוק תוקפנות ותסכול. בימי הביניים היהודים היו אלה שהואשמו לעתים קרובות באחריות למוות השחור – מגיפת האבעבועות השחורות. היום, פעם אלה החרדים או הערבים שאשמים במצב ובהתפשטות הקורונה, פעם אלה צעירי ת"א, ופעם אלה שר הבריאות וראש הממשלה. קשה להחזיק את המתח בלי להאשים. ילד שנופל נוטה להאשים מיד את מי שעומד לידו בנפילה, וכך סיטואציה שבה הוא איבד שליטה ונפל חוזרת באופן מעוות לתחום השליטה שלו. באותו אופן גם אצלנו המבוגרים הנטייה הלא מודעת בסיטואציה הנוכחית היא להאשים מישהו כדי להחזיר אלינו חוויה מסוימת של שליטה. האידאל הוא כמובן להחזיק את אי-הודאות והמתח, לשהות במצב מבלי להפוך ממי שמותקפים על-ידי הנגיף לכאלה שתוקפים אחרים ומשתלחים במי שלידם כדי להירגע ולהרגיש פוטנטים
במבט רחב יותר תחושת אבדן השליטה קשורה לנוכחות העזה של המוות והסופיות בתודעה שלנו בימים האלה, והגורם לכך היא היחלשות היכולת שלנו להכחיש את המוות. ביומיום אנחנו חיים כאילו אף-פעם לא נמות, לא חושבים על המוות, לא עסוקים בו, לא מתחשבים בו לרוב, ולנטייה הזאת להכחיש את המוות יש יתרונות רבים כיוון שהיא מאפשרת לנו לתפקד ולפעול בעולם. אם היינו חושבים את המוות כדבר שבשגרה היינו אחד משניים – או שוקעים בדיכאון ומאבדים עניין, או משנים כיוון בחיים ועושים בדיוק מה שבא לנו בזמן שנותר בלי לחשוב לטווח הארוך. מגיפת הקורונה מפגישה אותנו באינטנסיביות עם מספר המתים ביממה, מספר המתים מתחילת המגיפה, מספר המתים באיטליה ומספר המתים בברזיל. גם לפני הקורונה מתו בעולם אלפי אנשים ביום, מכל מיני סיבות, אבל בחודשים האחרונים הגופות הולכות ונערמות לנו על המסך, והמוות הפך לאורח קבוע באולפני הטלוויזיה. המפגש העצמתי עם העובדה שאנחנו והיקרים לנו הם בני חלוף היא מהלומה לכוחות הנפשיים שלנו. מידה מסוימת של הכחשת המוות והחולי הם תגובה בריאה ונורמלית, ובלבד שההכחשה לא משבשת לנו את היכולת להתגונן בפני הקורונה ולשמור על עצמנו.
בימים כתיקונם כשילד שואל אותי אם אני אמות התשובה היא כן, אבל אני מקווה שרק בעוד הרבה שנים". אנחנו לא שוללים את המוות, אבל כן מרחיקים אותו מההווה. זו תשובה כנה שילדים לרוב אוהבים, והאמת היא שהתשובה הזאת עדיין תקפה, מבט קצר וחשוב על הסטטיסטיקות מלמד שאחוזי התמותה בישראל הם נמוכים מאוד, ושהרוב המוחלט של הנפטרים הם אנשים מבוגרים שסובלים ממחלות רקע. השימוש בעובדות כדי להשפיע על הרגשות שלנו הוא כלי חשוב בימים האלה, וההפרכה הרציונלית של תחזיות איומות וחרדות לא מוצדקות יכולה לסייע לנו ולמשפחה שלנו בהתמודדות. אם ילד שואל: "אבא, אני יכול למות מקורונה? התשובה הבדוקה והמבוססת מבחינה מדעית היא "לא, והסיבה המרכזית שאתה נמצא בסגר היא כדי להגן על סבא וסבתא". אם הוא שואל "וסבא וסבתא? הם יכולים למות?", התשובה בעיניי היא "כן, הם יכולים למות, אבל זה מאוד נדיר, והם שומרים על עצמם". בעיניי גם להומור וליצירתיות יש תפקיד חשוב בהרגעת החרדה ובהפגת המתח. כששאלו את וודי אלן מה דעתו על המוות? הוא ענה: "אני מתנגד לו" - הומור שחור עדיף על מרה שחורה. ברמת היצירתיות נשתמש בכל אמצעי יצירתי כדי שיהיה ריח טוב בבית, כדי שהאווירה תהיה רגועה ומרגיעה.
בחודשים האחרונים אנשים רבים יצאו לחל"ת, פוטרו מהעבודה, עובדים מהבית, מבודדים בבית, וכו'. אנחנו פחות עסוקים בעבודה ובקריירה, הקהילה פחות פעילה, ובאופן טבעי המקום והתפקיד שלנו כאבא, אמא, חבר או סבא, מתחדד בימים האלה – לטוב או לרע. עבור חלק מהאנשים זה תענוג ומקור לאושר, אבל בחלק מהמקרים אנשים מגלים וחשים דברים שקודם לכן הסתתרו תחת אבק השגרה. אמיתות קשות לעיכול עשויות להתגלות לנו, ואז תהיה לנו עוד סיבה לקלל את הקורונה. "היא מגלה לנו מי אנחנו". הבעיות של הילדים, קשיים בזוגיות, הקריירה שלא נסקה, הסדקים בקירות הבית, השיער שהלבין... הקורונה עצרה את הריצה שלנו לעבר המטרות, ואפשרה לנו להשתהות, ולפגוש בכנות ובעצמה את מי שאנחנו, את מי שהפכנו להיות. המפגש מחודש הזה עם עצמנו יכול להביא אל הקליניקה הורה במשבר אחרי שקלט סוף סוף שהבת שלו סובלת מהפרעת אכילה או דיכאון. אצל אחרים, צפות על רקע הקורונה טראומות מוקדמות יותר בחיים – פטירה של הורה או התעללות בילדות, ואז הטראומה המוקדמת מאפילה על טראומת הקורונה והופכת לאתגר הטיפולי המרכזי. מאידך, המפגש המחודש עם עצמנו יכול גם להפוך להזדמנות עבורנו להחליט מי אנחנו רוצים להיות ולאן אנחנו רוצים להגיע בעתיד. זו בהחלט גם תקופה של הרבה שינויים חיוביים וחישובים מחדש של הדרך, ובמובן זה המגיפה טומנת בחובה גם אפשרות של תקווה וחזון.
השהות האינטנסיבית בבית היא קשה מעוד סיבה. אנחנו רגילים לעבוד מחוץ לבית, ופתאום מוצאים את עצמם 24\7 עם הילדים, ילדים שצריך להאכיל, להעסיק, ולהרגיע'. בנוסף למגיפה לכשעצמה, אנחנו אמורים לעבוד מהבית תוך כדי גידול הילדים בבית, לפרנס ולחנך בו זמנית, והדבר קשה וכמעט בלתי אפשרי. במצב הזה לפגישה עם חברים מחוץ לבית יש משמעות הרבה מעבר למפגש חברתי – המפגש הזה הוא חלק מהטיפול שלנו בעצמנו, במועקה שלנו. חשוב להקפיד בימים האלה על הטיפוח של עצמנו, של שעות הפנאי שלנו, לבד ועם אחרים. השחייה בבריכה או הצפייה ב"ארץ נהדרת" הן כבר לא רק שעה של כיף, אלא חלק מהטיפול באיומי הקורונה.
לפני סיום, אי אפשר שלא להתייחס לריחוק החברתי. אנשים שחוו טראומה מורכבת מדווחים לעתים קרובות על תחושות של חשדנות, ריחוק, דריכות, וחוסר אמון באחרים. בהקשר לקורונה הביטוי "ריחוק חברתי" מבטא את התגברות התחושות של זרות, ריחוק, ניכור, וחשדנות בין אנשים. לתופעה הזאת יש היבטים פיזיים היבטים נפשיים. שמתי לב שמטופלים שנמצאים באשפוז לא כל כך מוטרדים מהוירוס, העולם הפנימי שלהם סוער, הם עסוקים בעיקר בו, ואיומי הקורונה רחוקים מהם וממרכז הכובד של המצוקה שלהם. מה שכן מפריע להם מאוד זה האיסור על ביקורים בבית-החולים ועל החופשות בבית, המרחק הפיזי מבני המשפחה קשה להם מאוד, ולא פחות מכך העדר המגע. בחודשים האחרונים הפסקנו לגעת אחד בשני, הפסקנו לגעת בהורים שלנו, בחברים שלנו, ובכל מי שהמגע הוא חלק מהתקשורת אתו. אין לחיצות ידיים, אין חיבוקים, ואין כיפים. יש מדינות כמו שוייץ שבהן זה לא עניין גדול, אבל במזרח התיכון זו מכה רצינית. המחווה הנפוצה של נקישת מרפקים הדדית היא זיכרון עמום וגידם ללחיצות היד החמות והצ'פחות שאנחנו מורגלים להן, וסמל להפחתה בחום האנושי שאנחנו חווים. מעבר להיבט הפיזי ישנו גם ההיבט הנפשי של הריחוק החברתי. המתח הפנימי והחרדה שלנו מושלכים החוצה לפעמים, ואז יכולים להתעורר בנו רגשות שליליים כלפיי האנשים סביבנו. השנאה לאנשים שגרמו להדבקה בנגיף או לכניסה של אחרים לבידוד היא בלתי נמנעת, והחשדנות כלפיי אלה שעלולים להדביק אותנו או להכניס אותנו לבידוד גם היא נפוצה.
היבט נוסף של הריחוק החברתי היא החרפה של תחושות הבדידות, בעיקר אצל המבוגרים, אבל לא רק. ילדים שנהגו לאכול עם ההורים כל יום שישי בערב הפסיקו לעשות את זה, אנשים נמנעים מלהיפגש אחד עם השני, אפליקציות הדייטינג התדלדלו, והקורונה הפכה לחומה שמפרידה בין אנשים ומדינות. מטופלים שחוו טראומה מורכבת מכירים היטב את תחושת הבדידות והתלישות החברתית, ולא פחות מכך את חוויית הדריכות כלפיי העולם. הדריכות הזאת מאפיינת גם את המרקם החברתי שיצרה הקורונה. שמעתי שפלוני בבידוד או חולה, מיד הדופק עולה, גם אין לכך שום קשר אלי, שום הצדקה רציונלית. אלמוני משתעל במכולת, אני נרתע לאחור בלי להסתיר את זה כמעט, מנסה לחמוק מרסיסי הרוק ומשב האוויר המטריד שבוקע לו מהלוע. קור רוח מתפרש כזחיחות, ותגובתיות-יתר מתפרשת כהיסטריה.
אחת השאלות הגדולות שעולות סביב המגיפה היא האם ואיך העולם השתנה? איך ניראה בעוד 5 שנים? האם נחזור להיות מי שהיינו? כששבוי חשוף למתח בלתי פוסק לאורך זמן האישיות שלו עשויה להשתנות. לא מדובר כבר על סימפטומים חולפים, אלא על שינוי מבני, שינוי באופי, בתכונות שלו, ובתפיסת המציאות – ההתייחסות לעולם כאל מקום לא בטוח עלולה להשתרש ולהפוך לנקודת המוצא שלו. עוד לא ברור כמה זמן מגיפת הקורונה תימשך, אבל ייתכן מאוד שחלק מההתנהגויות וההרגלים שרכשנו בחודשים האחרונים – מלבישת מסיכות ועד הימנעות ממגע - ילוו אותנו עוד תקופה ארוכה, ואולי גם יהפכו לנו לטבע שני. קשה לדעת בשלב הזה, אבל בבוא היום יהיה חשוב להרפות ממה שאפשר, ולא לנהוג כאילו אנחנו שבויים גם אחרי שיצאנו לחופשי.
מבחינת ההתמודדות בהיבט הנפשי, ושימור החוסן הנפשי, אני לא חושב שיש הנחיות או פרוטוקולים לדברים האלה, וזה בעיקר היגיון בריא. משהו שכן מהותי בהתמודדות עם חשיפה לסטרס מתמשך הוא הצורך לשמר שגרה. עבודה, ספורט, לימודים, משחקים, ולא לוותר על מה שלא צריך לוותר כי המסגרת של החיים חיונית לבריאות הנפשית שלנו, וחייבים לשמר אותה אצלנו ואצל הילדים שלנו. עוד דבר חשוב זה הדיבור, דיבור בכלל אחד עם השני, כולל דיבור על המגיפה ומה שיודעים עליה. במקום הזה צריך לתווך את הדברים לילדים אבל לא לדלג על הנושא אלא ליזום את השיח עליו. המבט הכנה על המציאות חשוב לכל אחד, גם לילדים, וצריך להיזהר מהגנת יתר עליהם. יש להם מקורות רבים לידע מעוות, ואיפה שאפשר חשוב להעביר ולתווך להם את העובדות והפרופורציות המותאמות.
הזכרתי קודם את תחושת הזמן שמטשטשת, ומול התופעה הזאת חשוב לנסות ולשמור על הפעימות – שינה בלילה וערות ביום, ההבחנה בין יום חול לשבת, חגים, אירועים, וכפי שממליץ פרופסור דן אריאלי, מומחה לתורת המשחקים, שווה לתכנן טיול לטווח הבינוני והרחוק גם אם יש סיכוי שלא יצא לפועל. לא הייתי רוכש כרטיסים כמובן, אבל כן תוקע יתד של תקווה בעתיד, וכך תוחם באופן מלאכותי את משך הזמן שנותר לשהייה שלנו בשבי הקורונה. מבחינת המרחב הפיזי חשוב להמשיך ולטפח את הבית, את החדר, לשמור על תחושת המוכרות, אבל לא לוותר על היציאה החוצה בשום פנים ואופן, לצאת מהבית, לטייל, להסתובב. אם אין חול, מטיילים בארץ. אם אין קמפינג בונים אוהל בחצר. אם אין משחקי כדורגל משחקים בחצר או באקסבוקס, ואם הילד שלנו בבידוד בחדר, להביא את העולם אליו פנימה באמצעות טלוויזיה, ספר, יצירה, משחקים או שיחה.
לסיכום, כולנו ברמה מסוימת של דכדוך או לחץ, כולנו חווים סימפטומים מכל מני סוגים, וזה נורמלי! ככה זה כשחשופים לטראומה מורכבת. הפנייה להתייעצות וטיפול קשורה למינון של הסימפטום האלה! לעוצמת השינוי שחל באדם ביחס לBASELINE שלו! לרמת התפקוד שלנו, וכשהמצוקה משמעותית חשוב לא להתעלם, לא להישאר לבד עם המצוקה, לא לחכות להקצנה של המצב, אלא לפנות לקבלת תמיכה וטיפול.
חשוב לזכור שבמהלך החיים כל אחד מאיתנו חווה בין 50-100 מחלות וירליות! ושעל בסיס מגיפות העבר מתי-שהוא, המגיפה הזאת תהיה מאחורינו. אם בעקבות פיתוח של חיסון, ואם בעקבות אמצעי הזהירות שננקוט בהם. עד שהקורונה תעלם, חשוב שנשמור על האיזון הנפשי שלנו, על האופטימיות, על הפרופורציות, ועל התפקוד שלנו. אם נשכיל להכיר בגורמי הסטרס והחרדה, אם נתמודד בעצמנו באופן מטבי, אז נגדיל את הסיכוי שאנחנו והילדים שלנו נגיע ליום שאחרי הקורונה בריאים, מפוכחים ביחס למציאות, וקרובים אחד לשני.


עוד בבלוג של אורי ניצן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.