פרחי השגעון של ואן-גוך
אורי ניצן | 19/5/2013 | הרשמו כמנויים
בין מאי 1889 למאי 1890 וינסנט ואן-גוך צייר 350 ציורים. במהלך חודשים אלה היה מאושפז באסילום ע"ש סיינט פול אחרי החמרה הדרגתית במצבו שבשיאה חתך לעצמו את תנוך האוזן. לא ברור אם היה במצב מאני-פסיכוטי, אם מדובר באישיות איפלפטית (ידוע שואן-גוך סבל מהתקפי כפיון), או שהמצב נבע מסמים ותרופות שצרך באותן שנים. מה שברור זה שבהגעתו לאשפוז הוא קיבל חדר רחב ידיים למגורים, חדר נוסף לשמש אותו כסטודיו, וחדר שלישי לאכסן בו את הציורים שייצר בקצב סילון. כנראה שתפוסת המיטות באסילום הייתה נמוכה, האווירה חיובית, והצוות הלך לקראתו מתוך חמלה ורצון לנחם במעט את האיש המוזר והבודד הזה שנשלח אליהם לאשפוז בכפייה מהעיר ארל.
האסילום ממוקם סמוך לכפר סיינט רמי (SAINT REMY) שבפרובנס, מוקף בצמחיה עשירה וצבעונית, פרחים, כרמים, עצי זית כבירים ושדות חיטה ארוכים וצהבהבים שמופרדים על-ידי טרסות וגדרות עץ שהולכות ומתפוררות ככל שאתה בוהה בהן. ואן-גוך צייר בחדר ששימש אותו כסטודיו, כשהוא צופה בעולם דרך אשנב צר, הוא צייר בחצר האסילום בסמוך לערוגות הפרחים, ולעתים קרובות צעד שעה אל תוך הטבע בליווי איש צוות והשלים גם שם כמה מהציורים היפים ביותר שלו.
השיטוט בחצר ובמסדרונות השקטים והקרירים של האסילום הוא בעל איכות מדיטטיבית, שמשרה אחרי מספר דקות נתק מסויים מהמציאות, ולאחריו נכנסים דרך חנות מזכרות לגרם מדרגות עקלקל שמוביל לחדר בו בילה ואן-גוך שנה מחייו. רואים את המיטה עליה ישן, את הכיסא שישב עליו, ועומדים דום על הרצפה שדרך או אפילו ירק עליה מפעם לפעם. החדר גדוש בתיירים, הקירות עמוסים בחומר עיוני על חייו ומותו של האיש, כולל הסברים מייגעים על הפסיכיאטריה של סוף המאה ה 19 ועל האבחנות והטיפולים שהציעה למטופלים. התחשק לי להיכנס למיטה, להירדם, ולחלום על הציורים שרשומים בשפת החלום ומתקשרים אתי ישירות באופן חם ומסעיר. תייר גרמני נתקל בי והתנצל באופן מוגזם. נדחקתי לפינת החדר וכמעט נפלתי אל תוך אמבט ששימש באותן שנים לרחצה בכפייה, מעין הידרותרפיה למטופלים הסוערים.
עד היום תלויים על קירות האסילום ובחצר שחזורים של הציורים, ואפשר להביט בפרח או בפאת השדה הממשית שואן-גוך ראה מול העיניים ולהשוות לציור. זו חוויה מוזרה, כיוון שהמסר שעולה מן הציור הוא שהאדם שצייר אותו לא ראה את המציאות כאחד האדם. יש כאן משהו אחר, שונה מכל מה שראיתי, והנפש מאותתת שבמקרה כזה עדיף אולי לברוח לאיזה בית-קפה רועש בכפר הסמוך. הדמיון בין הציור למציאות מתעתע, וזה מלחיץ ומבלבל, כי ואן-גוך היה אימפרסיוניסט או פוסט-אימפרסיוניסט, או מבשר האקספרסיוניזם, והמוזיאון שהוקם באסילום ע"ש סיינט פול מנסה נורא להגדיר ולהסביר לנו מי היה ואן-גוך, ומה בדיוק עשה, ולאיזה זרם השתייך, ולמה הגיע לאשפוז, ומה חשבו עליו הפסיכיאטרים והחברים. התחושה היא שעודף המידע והעיסוק באבחנות ובהיסטוריה הרפואית והאומנותית נועדו לגונן עלינו מהחוויה הטהורה של לעמוד מול הציורים ולהכניס משהו פנימה, וכך לצור קשר עם עולמו הפנימי הסוער של הדייר המפורסם. ייתכן שאם התמונות היו מוצגות ללא הסבר, ונסיבות האשפוז לא היו מפורטות עד לרמה הקלינית-פסיכיאטרית, ודמותו של הצייר לא הייתה נדחסת לקונטכסט כל-כך נוקשה, ייתכן שאז הייתה מתעוררת חרדה - המוזיאון היה מושך פחות מבקרים, והעיירה סיינט רמי הייתה הולכת ומאבדת את הקשר המובהק שלה לתולדות האומנות.
למרות עודף המידע והתפקיד ההגנתי שלו, הקרבה למרחב הפרטי של ואן-גוך, לחלל בו חווה סבל כה רב, כמו גם טיפול מסור מידי אנשים שלא ידעו שהמטופל יהפוך ברבות הימים ל"ואן-גוך", הקרבה הזאת היא בסופו של דבר הזמנה לקשר אינטימי. כך שהצצה אל הקנבסים הפזורים במתחם כמוהה כהצצה אל הלבן שבין אותיות היומן שכתב או 2000 המכתבים ששלח למכריו במרוצת השנים. זו חתימה ייחודית של צבע וצורה שמזעזעת את יציבות החומר, את המוכר והנגיש, ומסירה מסך שמאחוריו מסתתרת התנועה שחולפת בכל רגע נתון באובייקט. האיריס או הלילך מתפתלים בערוגה כמו רקדניות בטן משולהבות, האדמה זורמת כנהר צבעוני היוצא מעדן, העץ הגזום והקירח נושא את ידיו אל השמיים בקינה על יום מותו הקרב.
ואן-גוך מייצר חוויה סינגולארית ובלתי מוכרת של תרגום – תרגום המציאות לשפה של צבעים ורגשות עוצמתיים המפיחה חיים בצומח ובדומם לא באופן מאולץ. אם בלימודי הרפואה יש ספר אנטומיה שבו משורטט בפירוט ובצבע כל אחד מאברי הגוף, הרי שבציורים של ואן-גוך נפרס מימד רגשי שקיים גם באובייקטים הטריוויאליים ביותר. משקפי קסם צנחו על קצה האף, ויכולתי להביט על העולם דרך עיניו של האמן, ולגלות בסופו של סיור במוזיאון שואן-גוך מעורר בי אמפטיה, אמפטיה עמוקה וחריגה, ומידה של יכולת להבין ולחוש גם משהו מהסבל והזרות של האיש וגם באהבה העצומה לעולם שהייתה חבויה בו. מצאתי את עצמי ממלמל בצער "מדוע מכר רק ציור אחד במהלך קריירה של 20 שנה? אולי שחררו אותו מוקדם מדי מבית החולים אם ירה לעצמו בחזה כמה חודשים לאחר-מיכן? אולי טעו באבחנה? בטיפול?" כך שמעבר להנאה מהיופי הנוגה מהציורים, ואן-גוך מתייחד בכך שהוא מאפשר לחוש בחריפות את היכולת לחוש אמפטיה - את הכמיהה לקשר משמעותי ואינטימי שמעולם לא היה לו, ואת החיבור הבלתי אמצעי שלו לטבע ולאנשים שמפוזרים בתוכו כמו פרחים משוגעים.
