רות המואביה כ'אנימה' של המקרא
רות נצר | 29/5/2020 | הרשמו כמנויים
להיות רות
עינֵי הזכרון
מנגד
אל הרי
מואב
משַם
מבואֵך -
להיות גֵרה
תחת שָמַי
להיות
מואביה
נלפתת
מרגלותי
להיות רות
רעוּת נפשי (מתוך ספרי: 'אשה שירים ורישומים', כרמל, 2003)
הרי מואב הם מעבר לירדן , מעבר לגבול הירדן שלידו שכן הקבוץ שבו גדלתי, שהתכנס בין הגלבוע ומואב – שני הרים בעלי משמעות מקראית מיתולוגית.
בשבילי הפתיח של השיר מתאר את המבט שלי אל הרי מואב משם עולה דמותה של רות מהזכרון האישי וגם מהזכרון הקולקטיבי של העם – ולכן – "עיני הזכרון מנגד" .
מואב ומבואֵך – הם אותן אותיות בחילופי מקום במילה. זו היכולת של השירה להראות לנו משמעויות שונות ומנוגדות שצפונות יחד. מואב – עם קונוטציה שלילית במקרא, כי מואב נולד מגילוי עריות של בנות לוט עם אביהן. לכן רות המואביה נושאת בה כעין כתם לידה של שייכות לעם נחות, פרי חטא. והנה דווקא מואב הוא מבואה של רות, ממנה באה עמדה נשית חדשה ליהדות, ומצאצאי רות נולד המשיח. מהכתם, החטא והנחות מתגלה היסוד הנעלה האצילי. טרנספורמציה אלכימית של העופרת לזהב. מגילוי עריות של יהודה ותמר ביחד גילוי העריות של בנות לוט – משם מגיע המשיח העתידי. יש ספור נוצרי מקביל, שתומס מאן כתב עליו את 'הנבחר '- על גילוי עריות כפול ממנו נולד הבן שנבחר בסוף לאפיפיור.
רות גרה-זרה. היא אומרת לבועז –"מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". התהליך של רות במגילה הוא מהיות גרה למתגוררת, מנוכריה למוכרת. ממואביה למביאה תהליכים חדשים. מדובר בתהליך קבלת הזר והנכרי האחר הנידח בתוכנו. בשתי רמות: ברמת החברה, להכיר באחר, וברמת נפש היחיד, להכיר באחר בתוכנו. לא מכבר חלמתי שצריך להכיר באחר שבתוך האחר. ברמת המקרא כולו – הצורך להכיר בחשיבותו של האחר הנשי.
השיר מתאר את רות נלפתת מרגלותי – במקום התאור במגילה של בועז שנלפת בלילה כי "אשה למרגלותיו". כך רות נכרכת בי, להתחבר אליה להיות רעות נפשי. כי השם רות פרושו רעות. כי רעות היא המאפשרת את החסדים הבין אישיים. מגילת רות היא מגילה של חסד.
ערב כניסת החג התקשרה אלי חברה לשתף אותי בפרשנות חדשה: במגילת רות (פרט לשמונה פסוקים) כל הפסוקים פותחים באות ו, שהיא וו החיבור. האות ו היא האות האמצעית של רות. בשיר השירים אין את וו החיבור בין המשפטים כי כל הזמן יש הפרעות בחיבור בין הגבר והאשה.
פעם כתבתי על האות וו של שמי שהיא ציר שמי, כלומר ציר חיי. ובשיר אחר כתבתי על הנקודה של ניקוד הוו (רוּת) של מרכז שמי: " באמצע שמי – נקודה / נקודת ציר העולם / הנקודה האוחזת / הכל / [...] / נקודת הטבור של שמי" ( הגוף היחיד. עמ' 87).
משמעות הדבר הוא שרות היא הארכיטיפ של החיבורים המתרחשים בספור המגילה. היא המאפשרת אותם. חיבורים רבים מתרחשים בספור המופלא הצנוע הזה: בין אדם לאדם, בין הנשים לבין עצמן ( רות ונעמי, ובהמשך: "ותאמרנה הנשים"), בין האדם לאדמתו, בין האדם לאחר, בין האדם לאלוהיו, בין הגברי לנשי. החבורים האלה הם הרעות. לכן זה הספור שמהווה את הבסיס ללידת דוד ממנו ייוולד המשיח. כי הגאולה היא הזמן שבו העולם המפורד השסוע והקרוע יתחבר מחדש לרקמה אנושית אחת.
כתוב במגילה: ויקר מקרה - כך אירע המעשה, שהקרה לרות לבא בחלקת השדה לבועז. ומפרשים – שלא היה זה במקרה אלא מקרה מכוון. המקריות המכוונת לרקום את החיבור בין רות לבועז, לייצר מהמקרה את הרקמה.
בסיום המגילה מופיע המילה גאל 18 פעם. גואל, יגאל, הגואל, אגאל וכו', כשהכוונה לגאולת הקרקע והאלמנה, שתאפשר את נישואי בועז לרות. בחזרה המתמדת הזו על שורש הגאולה מכינים אותנו באופן סמוי ליעד של המגילה כולה, ללידתו של משיח בן דוד הגואל של העם. כשהגאולה משמעותה היא החיבורים המתרחשים בספור. זו הגאולה. כשאדם אומר לרעהו – "יברכך ה", כפי שמתרחש בשדות בועז.
הגאולה במגילה זו היא בין אישית ולא גאולה על ידי האל. ולא במקרה החיבורים הבין אישיים מתרחשים ביוזמה נשית. יונג דיבר על הנשי כ'אנימה', כאלמנט של ארוס שמשמעותו זיקת יחסים בין אישיים, כפי שקרול גיליגן כותבת על המוסר הנשי שהוא "בקול שונה" מהמוסר הגברי, והוא קול של אמפתיה ואנושיות. זה הקול של החסד של מגילת רות. מגילת רות היא המשלימה הנשית, האנימה, לא רק של בועז אלא גם של התנ"ך הגברי.
אולי היא שהנחתה אותי לכתיבת ספרי 'מסע הגיבורה'. רות היא אחת מהגיבורות האלה שאנו אמורות ללכת בדרכן.