התשוקה למעון הרשמי - מסעות משפחת נתניהו אל ההילה של משפחת קנדי
אורי ניצן | 18/5/2020 | הרשמו כמנויים
כשלאונרד כהן ביקר בבית שבעלה של דיאן קיטון בנה עבורה הוא אמר לה שמאז הטאג'-מהל גבר לא בנה מונומנט כזה כביטוי לאהבה שלו לאישה. במקרה דנן הבית הוא גילום של רגש וביטוי לנדיבות שהאוהב מגלה כלפיי אהובתו, וצעידה בחדרי בית כמוה כצעידה בחדרי הלב של מי שבנה אותו. ועדיין, מרבית הבתים נבנים למטרה פשוטה יותר – מגורים – כשגודל הבית והעיצוב שלו מהווים גם מדד למצב הסוציו-אקונומי של בעליו וחלון ראווה להיקף העושר שלו. העובדה הזאת היא חלק מהמוטיבציה של אנשים שרכשו בית חדש או שיפצו את הישן להראות לאורחים את הבית, לערוך את הסיור המוכר בחדרים, לציין עלויות, שמות של חנויות ויצרנים, מותגים, מעצבים, ולברך על המוגמר. הבית מגונן על מי שבתוכו, הקירות הפנימיים שלו הם מעטפת בזמן שהקירות החיצוניים הם פנייה לעולם בבקשה להכרה מסוימת, בציפייה לתגובה, ולפעמים גם הכרזה על עוצמה והשפעה. הבית שאדם שואף לגור בו הוא גם אחד הביטויים לאגו האידיאלי שמקנן בנפשו; זו הפונקציה הנפשית, על-פי פרויד, שתופסת את מקומה של תחושת הגדלות והכל-יכולות הראשונית של התינוק בשעה שהיא הולכת וננגסת על-ידי תסכולי המציאות. האגו האידיאלי הוא המצפן שמוביל את האדם במהלך חייו (לעתים קרובות באופן לא מודע) בדרך להשבת תחושות הערך והגדלות האבודות שלו, בשביל אל גן העדן של הינקות המוקדמת שבה "העולם הוא אני ואני העולם". מי שמכתיב את התוכן הספציפי של האגו האידיאלי הם לרוב ההורים, או דמויות דומיננטיות אחרות, בחייו של אדם; הילד מזדהה עם האידיאלים, והמשאלות המודעות והלא מודעות שלהם, ומפנים אותן כתשוקות העל של חייו. הביטוי המרכזי של האגו האידיאלי הוא האיסורים והצנזורה שהוא מטיל על האדם כשזה חורג מהדרך שמובילה אותו למימוש האידיאלים הללו, אבל במקרים מסוימים, כשהתשוקה בהישג יד, או כשהיא ממומשת, יכולות להופיע תחושת ניצחון והתעלות שאין דומה להן. ההתעקשות של ראש הממשלה על כך שיזכה למעון רשמי גם בהיותו ממלא מקום ראש ממשלה היא אניגמטית. זו לא דרישה שמוכרת למערכת, ומרגע שעלתה היא מעוררת שיח ציבורי שיש בו קטנוניות מחד (למה לא לספק לממלא מקום רוה"מ מעון רשמי על חשבון המדינה?), ואי-שקט עמוק מאידך. הסיבה לאי-השקט משתרעת על כמה מישורים: קודם כל במישור הערכים ולעצם ה"דרישה" החדשה – זו לא בקשה, לא הצעה, אלא דרישה חד משמעית ונחרצת של עובד מדינה שהציבור יממן לו ולמשפחתו בית מידות בשעה שרבים מאזרחי המדינה מתקשים בעידן הקורונה להתפרנס, לממן משכנתאות, וכו'; ממד נוסף באי-השקט הוא במישור השקיפות, כשהתחושה היא שמי שעומד מאחורי הבקשה למעון הרשמי הוא לא רק ראש הממשלה אלא גם, ואולי בעיקר, רעייתו; ההתעקשות הזאת חושפת נדבך נוסף ומרתיע בניסיון של משפחת נתניהו להפוך ממשפחה שאחד מהחברים בה נבחר להיות ראש ממשלה, למשפחת ראש-הממשלה – משפחה שמרחפת מעליה הילה מסתורית, גרסה ישראלית של משפחת קנדי, שעצם ההשתייכות אליה מעידה על מורמות מעם ומקנה זכויות יתר. ברמה עמוקה יותר, ישנה האופציה שראשות הממשלה וכל סממניה חופפים לאותו אגו אידיאלי שמקנן בנפשם של בני משפחת נתניהו, או חלק מהם לפחות, כך שמבחינתם לא מדובר רק בהטבות הנאה חומריות, אלא בחומרי גלם נפשיים שבלעדיהם החיים עשויים לאבד את טעמם. ז"א, משהו בעמדה ובכוח של המשרה הספציפית הזאת חופף לאגו האידיאלי והפך למושא תשוקה מרכזי שהוויתור עליו קשה מנשוא. כך, כדי להבטיח שגם בתקופה שביבי נתניה יהפוך לממלא רוה"מ הרצף הנפשי יישמר, והגירוש מגן העדן של בלפור יהיה נסבל, עולה הדרישה לשימור סמלי הסטטוס שבימים כתיקונם מוקנים רק לראש הממשלה בפועל. ומה אם לא ה"מעון הרשמי" הוא הסמל האולטימטיבי לכוח המצוי בידי מי ששוכן בתוכו? במקרה של הטאג'-מהל לאונרד כהן מדבר על הבית כביטוי לתשוקה של גבר לאשה, ובמקרה שלנו הדרישה של ראש-הממשלה ל"מעון רשמי" היא ביטוי לתשוקה של אישה לבית. ביבי ושרה נתניהו, כמו רבים וטובים בממשלת 36 השרים, נצמדים לשד הטוב של המדינה, יונקים מה שאפשר, ומסרבים להתנתק מהפטמה החמימה של האוצר הנפשי שמצאו ברחוב בלפור.
