בשנה אחת | ליאן אלמוג-נוי
ליאן אלמוג-נוי | 21/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנה הרבה יכול להשתנות. אפשר לאבד קרוב, אפילו כזה שהוא רק התהוות בבטן. למצוא אהבה, לצאת מהארון, ללדת או לצלוח הליך פונדקאות ואז, בבת אחת, להפוך מזוג מפונק למשפחה עם המון גרביים ושמחה.
בשנה אפשר למצוא ייעוד, לנהל חדשנות במשרד מנומנם ולהיות פשוט מעולה! או להבין שכל מה שבא לך לעשות בחיים זה לשבת מול מישהו אחר ולהקשיב לחפירות שלו על מה ששימח אותו ועל מה שהפיל אותו לקרשים ועם קצת מזל, להצליח לבנות איתו סולם שיעזור לו לצאת מזה בפעם הבאה.
בבת אחת אפשר למצוא אהבה. זוכר שמייקי ירדה לבד לאילת? איך היא סיפרה בהתלהבות על אהבת חייה שבדיוק התיישב שם? מדים מאובקים, כומתה דהויה ותיק עם כיתוב ״מתנה ללוחמים מעריית שהם״ שנשען על נשק מקוצרר. היא כל כך התלהבה מזה שהוא לוחם! ככה זה עולים חדשים. עד היום הם הזוג הכי דביק שאני מכירה (היא מספרת שלפעמים הם עושים את זה על השולחן בחדר העבודה!!)
יש דברים שקורים בכמה ימים. הפסטיבל הראשון שלנו ב2016. לא האמנתי שאצליח לשחרר. הייתי רחוקה מכל דבר מוכר, רחוקה מעצמי וקרובה. לא זיהיתי את האנשים שהיינו שם ופגשתי אותנו מחדש. זה הצית לי מחדש את האהבה אליך, הבנתי שוב שנועדנו זה לזו. הפעם הקודמת הייתה בקולומביה, במרפסת של הוויאחה בקרטחנה, כשהבנתי שאני רוצה שנתחתן. מה אני אגיד לך, כנראה שהחיים הם ספירלה, מגיעים לאותן נקודות רק מנקודת תצפית גבוהה יותר (עד שבסוף מסתכלים על הכל רק מלמעלה).
יש דברים שלוקחים כ-40 שבועות. ההריון הנוכחי. תראה איך הוא מחכה בסבלנות לתורו, כאילו אומר לעולם: ״היי, שומע? תכין את עצמך, תאפס את האוכלוסיה שתזכור מה חשוב באמת. אפילו תיקח ממנה את כל הפעילויות החיצוניות כדי שתוכל להתרכז בהוויה, ככה כמו שאני עושה, לוקחת את הזמן בפנים להפוך למשהו מעניין וייחודי, להרכיב את הקול הפנימי שלי. להתהוות. אז עולם, כשתהיה מוכן, מבטיחה לצאת אליך!״. כמה אני רוצה כבר שתצטרף אלינו, אתה נרגש כמוני?
נכון, לפעמים זה לוקח זמן. התאומים של מאור ואיתמר, כמה זמן הם היו רעיון? שנתיים? אחרי זה הם טחנו עוד שלוש שנים על ריצות בירוקרטיות ובסוף לקח עוד איזה שנה מבצעית להוציא את זה לפועל. אבל מה, הגיעו! ושינו להם תחיים מקצה לקצה!
תכלס, גם ההחלטה של מישל ויונתן שינתה חיים. חמש דקות לקח להם להבין שילדים והחיים הטובים פשוט לא הולכים יחד וזהו, סגרו תבסטה לפני שפתחו.
מישל בדיוק סיפרה לי שבן דוד שלה נהרג בתאונת שייט, זה נורא לא? מדהים איך כשמאבדים מישהו זה קורה בבת אחת, אין הכנה מראש. איזה מורה למשחק פעם אמר שזה ה״חומר שממנו עשויה כל טרגדיה״. תגיד, אם מישהו שהיה לו משמעות עבורי הולך, לאן מגיעה המשמעות? ומי מייצג אותה עכשיו כשהבעלים החוקי שלה כבר לא פה? זה מזכיר לי את האמירה של הסוציולוגית עם העגילי זברה מהמכון ״אנשים הם סימבולים למשמעויות שהם נושאים עבורך״ היא סימבול הטרה-לה-לה אצלי...משוגעת לגמרי
אתה מבין מה אני מנסה להגיד לך? כשמשהו חשוב קורה אז הוא מקרין על שנה שלמה והיא הופכת לנקודת ציון בחיים שלנו. השנה שבה הפכנו להורים, ששירה ורונן התגרשו, שדניאלה עשתה הסבה ושגלית חזרה לארץ.
כשהמצב רק התחיל והטיסה שלנו בוטלה, אתה ניגנת את ״בשנה הבאה...״ של אהוד מנור. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, אנחנו הרי בבית כל הזמן אז למה כשכבר נוכל לצאת, להפגש עם חברים בים או לטוס, דווקא נבחר ״לשבת במרפסת?״
אתה חושב שהשנה הזו תשנה משהו בבחירות שלנו? נצליח להעריך חופש?
מה את חושבת שזה חופש? אנחנו עכשיו יושבים ומשוחחים כפי שלא שוחחנו מעולם! את בבית לשם שינוי ולא בורח לחברים ואני לא באמריקה בנסיעת עבודה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
אנחנו פה, עסוקים בלהיות. אולי בשנה הבאה נהיה קצת אחרים, נסתכל על הכל שוב, רק מנקודת מבט אחרת.
