לקראת יום הכיפורים: האשמה והווידוי

שפיות זמנית | 7/10/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

האשמה היא מושג מפתח בתורת הנפש מאז פרויד ועד ימינו; גם במסורת היהודית לאשמה יש מקום נכבד, וביום הכיפורים ניתן לה מקום מרכזי. התפילה המרכזית ביום זה היא תפילת הווידוי, שנאמרת לאורכו מספר פעמים באריכות, ובמרכזה רשימה אלפביתית של חטאים. כותב אליעזר שבייד על הווידוי ביום הכיפורים:

"אם החוטא הכיר בכך שחטא וקיבל על עצמו אחריות [...] הוא יכול להשתחרר מחטאו, בעוד שהמעלים מעצמו את חטאו לעולם לא יוכל להשתחרר מן האשמה הכפולה הרובצת עליו – אשמת החטא ואשמת ההסתתרות מפני חטאו."

מעניין להיזכר בהקשר זה בטענות של מישל פוקו, שראה בווידוי בהקשרו הקתולי מכשיר לדיכוי, הנובע מיחסי הכוח בין המתוודה למוודה. פוקו אף קישר בין הווידוי הדתי, שבו נדרש המאמין לומר לכומר המוודה "ה-כול", לבין הפרקטיקה הפסיכואנליטית שהתפתחה בראשית המאה העשרים. האם דבריו של פוקו רלבנטיים גם לווידוי במסורת היהודית? אחד ההבדלים המעניינים בין המסורות הוא שביום הכיפורים כולל הווידוי גם פן של חשבון נפש ציבורי קולקטיבי, שכן כפי שמזכיר שבייד, תפילת הווידוי נאמרת בגוף רבים ומבטאת בכך ערבות הדדית בין חברי הקהילה.