זכרונו לברכה | רוית ניסן

רוית ניסן | 2/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

זו הפעם הראשונה, שגילה התחשבות ורגישות. רגע לפני פריצת הקורונה לחיינו, שהשתבשו בכל מובן ודרך.

אבא מת במיטתו. חבוק בזרועותיה של ג'ונאלין המטפלת המסורה שלו. הבטחתי לו, שכך ימות. מחט- לא תחדור לעורו, רופא לא ינסה לשמור על חייו ולהצילו. הוא לא רצה להינצל. רצה ללכת לעולמו, או במילותיו: "אני רוצה ללכת לאמא, אבל לא מוצא את הדרך".

לקחתי על עצמי את תפקיד השומרת והנווטת. זה לא שאני כל כך טובה בניווטים. אני אלופה בללכת לאיבוד, גם אם הייתי במקום מיליון פעמים. אני סובבת סחור סחור, לא שואלת אנשים- אבל תמיד מגיעה בסוף ליעדי. ללכת לאמא- זה מסלול שאני לא מכירה. אמא מתה לפני שלוש שנים, אך גם לפני כן הלכתי תמיד לאיבוד בדרך אליה. זה לא היה בכוונה. גם היא וגם אני, ביתה הקטנה מבין בנותיה, עשינו ניסיונות שנכשלו שוב ושוב. אף אחד כנראה לא אשם בזה. זאת הייתה המציאות, שנכפתה עלינו. הבטחתי שאעזור לו למצא את הדרך. לא ידעתי כיצד- רק ידעתי שאדאג, שלא יסבול. שלא יטופל, שלא לצורך. שימות בביתו במיטתו.

מאז שנפטרה אמא, בסבל רב, בבית חולים ציבורי- נותר אבי לבדו. אבוד ומבולבל. שוב נותר לבדו, בדיוק כמו שעם כיבוש הנאצים את עיירתו בפולין, הצליחו הוא והוריו לבדם להימלט ברכבת האחרונה שיצאה מהעיירה לכיוון רוסיה- עד סיביר. הוא הצליח לשרוד. כך גם הוריו. הוא מעולם לא דיבר על כך איתנו- ארבעת ילדיו. מעולם לא סיפר על הפחד, על ההישרדות. היה לו חשוב, בכל מחיר לשדר לנו עצמה וחוזק. המחיר היה גבוה- אך הוא לא ויתר על כך. ידע מניסיונו המר שהחזקים שורדים, החלשים מתים! בדיעבד, לאחר מותו סיפר לנו חברו הטוב על כך שבהיותו תלמיד תיכון, היה בטוח שילמד בטכניון. ידע שלטכניון הולכים המוכשרים והחכמים. הוא היה כזה. לקראת סוף התיכון, נלקחו ילדי השכבה בלוד לירושלים. התארחו אצל משפחות ירושלמיות ובקרו בכנסת. הוא סיפר כי הביקור הזה שינה את מסלול חייו. בכנסת נלקחו לסיור והסברים. על אחד הקירות הייתה תלויה תמונתו של הילד מגטו ורשה, המרים ידיו בכניעה, מוקף בחיילים נאצים וכלביהם המפחידים. לדבריו, ברגע הביטו בתמונה החליט כי יהיה לוחם עבור הילדים. שלא יסכים שעוד ילד יעמוד כך מול כלבי טרף וחיילים אכזריים. מרגע שהתגייס לצבא- המשיך לשרת את המדינה כל חייו הצעירים. עלה בסולם הדרגות, פיקד, נלחם והיה לשם דבר בקרב פקודיו. הם, מצידם, לא ידעו כי אינו יליד הארץ הזו. כי הוא ניצול שואה, ילד ששרד את התופת.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מותה של אמא הותיר אותו שוב לבדו. הם התחברו מגיל 12, בלוד- עיר שננטשה על ידי תושביה הערבים ואוכלסה בתושבים חדשים יוצאי בולגריה ופולין. למודי אימה וסבל נושאי טראומות ואובדנים קשים מנשא. בילדותם הקטועה - התחברו זה לזו עד יומם האחרון. לא שהייתה שם אהבה גדולה, או חם רב. הם דברו את אותה השפה ההישרדותית, אותה זר לא יבין. בטח ובטח ארבעת ילדיהם הישראלים, הצברים. הדברים שחוויתי בבית- היו שונים ומנוגדים למה ששמע העולם מחוץ לבית. היו שתי דמויות הוריות- מנוגדות והפוכות. מחוץ לביתנו היו הוריה מרשימים, נערצים על ידי הסביבה, יפים ומטופחים. אנשים היו מביטים אליהם ממקומות נמוכים. הם ידעו לעודדם ולחזקם. בבית הייתה התנהלות הפוכה. שם היו כעוסים, לעיתים אלימים. לא ידעו כיצד להקנות בטחון לבנותיהם המתבגרות. לא נאמרו מילות שבח וגם לא מילות אהבה. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. ידעתי שמשהו לא ממש בסדר. השוואתי לבתיהן של חברותיי, שהיו שונים בתכלית. האשמתי את עצמי ואותם. רק כעבור שנים רבות, כשבגרתי והשכלתי- הבנתי כי הורי היו ילדי שואה. ילדותם ומשפחתם עברה טלטלות, טראומות ונטישות. הם לא ידעו כיצד להתנהל באופן נורמאלי- כי לא היה ממי ללמוד.

לאחר מותה נותר שוב לבד. הקשר בינינו היה תובעני מצדו. בתחילתו התאפיין בכעס רב מצידי. הטחתי בו את כאביי, שנגרמו לדעתי על ידי שניהם. שיחות ארוכות בטלפון או פנים מול פנים. הוא היה מופתע. לא ידע שכך הרגשתי. לדבריו סמך על אמא - שנהלה להבנתו את כל חיינו, חייו וחייה. הוא נהג לקבל את פסיקותיה ללא ויכוח. את הוויכוחים שמר לנו - ילדיו הצברים, השונים כל כך מכל מודל ילדותי שהכיר.

לאט, לאט השתנו השיחות. לתוך הכעס שלי נוצקו טונים אחרים. התפתחה חמלה עדינה ושברירית, שהלכה וגדלה. הוא איבד עוד ועוד יכולות, אותן לקחתי על עצמי, ביחד עם אחותי. מצאתי את עצמי מתפקדת בשמו, מייצגת אותו ומשמיעה את קולו עבור עוד ועוד אנשים. למדתי להכירו, מכיוונים שונים. את רכותו, נזקקותו ואת אהבתו.

הוא נחלש בשלוש השנים האחרונות לחייו. איבד יותר יכולות ושב להיות אותו הילד, שברח עם הוריו ברכבת האחרונה. הבטחתי לו שיגיע ליעד. שלא יסבול. שיהיה מוגן עד לרגע האחרון. הוא דעך במהירות. בשבוע האחרון לחייו, כבר לא יצא ממיטתו. רצה רק לישון. דיבר לחש ובעיניים עצומות. לא אכל ולא שתה, אך גם לא סבל מכאבים גופניים. שבוע לפני מותו- הייתי אתו ביחד עם רופא שבא לבדוק, אך לא להתערב. אבא שכב במיטתו, רגוע. הוא פקח את עיניו וענה בלחש לשאלות הרופא. בין לבין הביט בי ואמר: אני אוהב אותך. I LOVE YOU- שוב ושוב. בלחש ובמבט רך. אלו היו מילותיו האחרונות. מאז נדם.

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה