פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דור רויטמן: החוץ הוא חלק מהמרחב הטיפולידור רויטמן: החוץ הוא חלק מהמרחב הטיפולי
דור רויטמן: החוץ הוא חלק מהמרחב הטיפולי

דור רויטמן: החוץ הוא חלק מהמרחב הטיפולי

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 7/5/2020 | הרשמו כמנויים

דור רויטמן

פסיכולוג קליני, מטפל בעזרת בעלי חיים וקנדידט במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. נס ציונה.

נכנסתי לקליניקה ב-2011. הקליניקה נמצאת בעצם במתחם מופרד הצמוד לבית שבו אני גר, עם כניסה נפרדת וחצר גדולה. זה היה חלק מהתפיסה שלי – רציתי מקום עם חצר וטבע, ואני מוצא שזה גם נוח, וגם שאני מרגיש מאוד בבית כשהקליניקה צמודה לבית שלי.

כשעיצבתי את הקליניקה ניסיתי ליצור אווירה שתתאים לאופן שבו אני תופס את עצמי ואת הטיפול. האווירה היא ביתית וחמה, ויש את כל התנאים לטיפול בילדים וגם לטיפול במבוגרים. אני מטפל גם באמצעות בעלי חיים: יש לי כלבה בשם שולה וחתול בשם איציק, והם נמצאים הרבה באיזור. לפעמים הם נכנסים פנימה, או כי מזמינים אותם או כי הם מזמינים את עצמם. יש מטופלים שזה מתאים להם ויש כאלה שפחות, ואני מנסה להיות רגיש לזה. הכניסה אל הקליניקה היא דרך החצר, והרבה פעמים שולה מלווה את המטופלים מהשער. יש מטופלים שבעלי החיים נמצאים איתם בפגישה, הם מגיבים לאווירה בחדר ולחוויה הרגשית, ומטופלים מקיימים איתם אינטראקציות ולפעמים מתייחסים לקשר שלהם איתי. יש הרבה התרחשות סביב זה והרבה חומר טיפולי עולה דרך בעלי החיים.

הריהוט והאביזרים קצת התחלפו במהלך הזמן. בהתחלה היו כמה פריטים בודדים ולאט לאט הצטברו עוד. הקליניקה נמצאת בראש שלי כשאני מטייל בעולם, אז לפעמים אני קונה איזה פריט שאני רוצה להוסיף. יש פריטים שהם ירושות מבני משפחה או מתנות ממטופלים או מודרכים. לפעמים הילדים שלי רוצים לעשות שימוש במשחקים שבקליניקה, אבל יש הפרדה והם כבר מכירים ויודעים שצריך לשמור על ההפרדה הזו. אני משתדל לשמור על הפרדה כמה שאפשר, אבל למדתי שזה בלתי אפשרי ואפשר לחיות עם זה, והפסקתי לנסות ליצור הפרדה מוחלטת.

פריטים מתוך הקליניקה:

זה הדפס על קנבס, פרויקט של אשתי מתקופת לימודיה לתואר ראשון באמנות. ההדפס נמצא על הקיר של הקליניקה מהיום הראשון, מעל הספה, בעיקר מול העיניים שלי ומאחורי הראש של המטופלים. לפעמים אני בוהה בו וזה מרגיע אותי. יש בו הרמוניה מוזיקלית וזרימה, והוא עוסק בקשר ובמגע. לפעמים אני חושב עליו בהקשר של זוגיות, חברות, הורה-ילד, או כל היבט אחר של קשר שעולה בתוך המפגש הטיפולי. קרה לי כמה פעמים כבר שמטופלים נכנסים לחדר ולפני שהם מתיישבים או מרימים את הראש הם רואים את התמונה ואומרים 'זה חדש, זה היה פה?' הם כאילו מופתעים לראות אותה, כי כשהם יושבים בזמן הפגישה, הם לא רואים אותה, היא מאחוריהם. לפעמים זה מעניין לחשוב מהו השלב בטיפול שהם פתאום רואים אותה, וכמובן שהיא מזמינה כל מיני אסוציאציות, אז מעניין לראות מה הם רואים בה, מה הידיים האלה מייצגות בשבילם.

זה פסל יחסית חדש, שקרובת משפחה הביאה לי מאפריקה. מייצג בשבילי טבע פראי ואת הנוכחות של עולם החי בחיים שלנו ובנפש האנושית. זה מתקשר בשבילי לילדות שלי בקיבוץ וגם לעיסוק שלי כמטפל בעזרת בעלי חיים, תחום שדרכו נכנסתי לעולם הטיפול ואני ממשיך לעסוק בו גם היום, אחרי שני עשורים, כמטפל, מדריך, מרצה וכותב. אני כרגע בתוך פרויקט של כתיבת מסגרת תיאורטית לטיפול בעזרת בעלי חיים, שנשענת על שלוש רגליים: (1) נוירו-פסיכואנליזה. (2) פסיכואנליזה התייחסותית ו-(3) אנליזה קבוצתית.

אם אני צריך לבחור ספר אחד, אז זה הספר שליווה אותי באחד ממסעותיי והקריאה בו הייתה חוויה טרנספורמטיבית. יש בו שילוב של חוויה אנושית מטלטלת עם פירוק פילוסופי שיטתי ובלתי מתפשר של כל הנחות היסוד הישנות על המציאות הפנימית והחיצונית. הוא הותיר אותי פעור פה ויתום, במובן מסוים, אבל גם פתוח ומוכן יותר להתמסר לשינוי שהיה נדרש בשביל להמשיך בדרך האישית והמקצועית שלי.

אני מנגן כתחביב מגיל צעיר ורק בשנים האחרונות הכנסתי את כלי הנגינה לחדר ואפשרתי לשלב אותם גם בטיפול – ומצאתי שזה מעורר עניין ומפתח הרבה אופקים בשיח הטיפולי. אז יש לי בחדר גיטרה ותוף, ויש לי אפילו מטופל נער שמביא את הגיטרה שלו ואנחנו מנגנים ביחד וזה מאוד נחמד. את התמונה אבא שלי צייר, זה בעצם פורטרט עצמי שלו מאופר. אני מאוד אוהב אותה, יש לה הרבה מטען רגשי בשבילי ובעיניי יש בה משהו שנוגע במי שמסתכל עליה. יש בה משהו מורכב, קצת הומוריסטי וקצת מורבידי, והיא מזמינה בעיניי רפלקציה על המורכבות האנושית ועל הפנים השונות שיש לכל אחד מאיתנו.

זהו הפסל הראשון שהכנסתי לקליניקה, ביום שפתחתי אותה. הוא חזר איתי מהודו, מטיול שפתח לי אופקים חדשים. מייצג בשבילי משהו בסיסי בעמדה של המטפל, הקשבה חומלת וקבלה ללא שיפוט. הוא עוזר לי לשאת ולהכיל את החומרים שהמטופלים מפקידים בחדר. בשבילי יש הרבה מאוד הדהוד בין העמדה הבודהיסטית בנוגע לקיום האנושי ולמקום של האדם בעולם לבין העקרונות שמנחים אותי בחשיבה הפסיכואנליטית ובעיסוק הטיפולי. ואני מרגיש שזה מייצג משהו מאיך שאני רוצה להיות כאדם ואיך שאני רוצה לשבת בכיסא של המטפל.

החוץ הוא גם חלק מהמרחב הטיפולי. רואים פה רק את הכניסה, ובעצם לפנינו ישנה החצר האחורית שיש בה דשא ומקומות שמטופלים, בעיקר ילדים, אוהבים להשתמש בהם בתור מגרש משחקים. יוצא לי מדי פעם לצאת החוצה עם הילדים ולעבוד איתם בחוץ, בגינה.

צילום: עומר וידר


עוד בבלוג של חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.