מסע באמריקה או אני, 'האני' והטכנולוגיה

ד"ר ניצה ירום | 30/10/2019 | הרשמו כמנויים

הפעם אביא תמצית של חוויות משהותי בת החודש בניו יורק ובוושינגטון - לכדי אמירה אישית ומקצועית על האני והטכנולוגיה. אעשה זאת בנרטיב בן כמה צירים – בלי גימיקים טכנולוגיים המוכרים לרבים, לא לי.

הטכנולוגיה כאופקים חדשים בעבודת הפסיכולוג:

השתתפותי בכנס בשם Technology, Mind and Society שארגנה הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית בוושינגטון עזרה לי לראות את האופקים החדשים לשימושים הטכנולוגיים בעולם הפסיכולוגיה והטיפול: איך אוכלוסיות שונות – מנפגעי פוסט-טראומה ועד ילדים אוטיסטים ובוגרים דמנטיים – יכולות להיתרם דרך הטכנולוגיה, איך אפשר דרכה לבחון דרכים לגשר בין עמדות מוקצנות בציבור, ואיך לאנשי מקצוע צעירים יש ברק בעיניים כשהם עוסקים בבדיקת שימושים טכנולוגיים המוכרים להם מחיי היומיום – במקצועם. בכנס יכולתי לראות איך אדם בגיל השלישי, המוצא עצמו אבוד בהתנהלותו מול הטכנולוגיה ביומיום שלו, כמוני – זוכה למעורבותם של פסיכולוגים במחשבה על הנגשתם המתוכננת של שירותים שהוא זקוק להם. נשמתי לרווחה שמעבר לפקידת הבנק הניצבת לעזרה ליד אשנבי הבנקים – אפשר לחשוב על התארגנות מקצועית חובקת בין הפרט לטכנולוגיה. אין ספק שנחיצותו של האדם בשימוש בטכנולוגיה – היא ליבת העניין. על המגע האנושי אי אפשר(בינתיים) לוותר.

Dumping the self:

ביום האחרון לשהותי בניו-בניו יורק בקרתי במוזיאון לאומנות חדשה – המומה – שפתח בימים אלה מחדש את שעריו לאחר שיפוץ שהפך אותו ליותר גדול ומסחרר, יותר פרוץ-חללים כך שהפנים והחוץ מתערבבים. בין התצוגות שמנסות לכסות תובנות על התרבות העכשווית ראיתי עבודות של אומנית שהמוטיב שלה היה להראות את Dumping the self - את חוויות הפרט המוצף בעידן האובר-תקשורתי שלנו.

בהמשך לנימה הנמרצת של הכנס בזכות ההתקדמויות הטכנולוגיות לשימוש הפסיכולוג ולטובת הטיפול והאוכלוסייה הרחבה, יכולה הייתה אומנית זו להזכיר לנו מה שידוע – שהאני שלנו נשטף בתוך גודש המסרים המפציצים אותו בשלל המדיה שאליו אנו חשופים נון-סטופ.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לכן, אין ספק בליבי שכאנשי מקצוע ואנשי התקופה - אנחנו חייבים לעזור לעצמנו ולמטופלים שלנו למצוא בתוכנו גרעין של 'משפטי אני' בוחן וחושב, של תהליכים נפשיים שבאמצעותם נשאל את עצמנו שאלות קטנות מעבר למושגים, לקלישאות ולטרנדים, למרות שאי-אפשר לא להשתתף בתרבות שבה אנו חיים. אלא שחייבים לשמור על גרעין האני שלנו, שלא נלך לאיבוד. זהו מחיר החשיפה לטכנולוגיה ולמדיה, ולנו אנשי המקצוע תפקיד חשוב לעזור לפרט של זמננו לשמור על התבוננות כמצפן פנימי.

מנטרות מדריכות להמונים:

המקור השלישי למפגש שלי עם התרבות הפופולארית והטכנולוגיה היה באחד ממוספי עיתון הניו-יורק טיימס של יום ראשון, שהוקדש ל'גורואים החדשים' – שנותנים עצות אינסטנט לציבור המוצף, הכמה להיאחז במשהו. בין השאר בלט במוסף עמוד של עצות פרקטיות שמומחים פופולאריים שונים הסכימו עליהן כ' דברים שאתה יכול לעשות כדי לשנות את חייך עכשיו'. בין המסרים שלהם היה נחיצות 'הגבולות' – כיצד לשמור על גבולות באינטראקציות האישיות ובשימוש במסכים שאופפים את חיינו בכל גיל: השימוש הרצוי 'במשפטי אני', הבהרת העובדה שקשר מתקיים עם אדם אחר שצריך להתחשב בו, ושמירת גבולות השינה, האכילה והפעילות.

אלא שמטפלים מעודכנים יגיבו לקריאה 'להגביל את המסכים' ויתארו סצנה המתחוללת בבתים רבים: מול לחץ הורי שכזה ילדים מפטרים את ההורים – הם מתעלמים מהם כבלתי רלוונטיים. אי-אפשר היום לומר לילדים להתנתק באופן טכני מהמכשיר, שאותו הם חווים כחלק מידם ומהשתייכות החברתית שלהם. צריכה להיות שותפות של הורה עם הילד שלו ושיח ביניהם, למשל, איך ולמה בוחרים תכנים לצפייה, ולחכות שמסקנות הגבלת התוכן תבואנה ממנו.

אני חושבת שהנפיצות של מנטרות פופולאריות מצד גורואים שונים מעידה על נחיצותם לאדם המוצף – ההורה המבולבל, הילד החשוף, הצעיר מחפש הדרך, הזוגיות המתהווה, המשפחה המנסה לשמור על גרעין מלכד ומשפיע. אנשי המקצוע צריכים כנראה להיות ברורים, להיות עם אנשי ההווה במקומות שבהם הם מתקשים – ללוות אותם שם ולהנגיש את התובנות שלהם. להיצמד למושגי עבר ולדבר על 'תהליך' או להיות מרוחקים וטכניים - יכול להשאיר אותנו בלי עבודה.

האנושי ברחוב הטכנולוגי:

במקביל לטכנולוגיות המתוחכמות שעולמנו וניו-יורק במיוחד חשופים אליהן ונהנים מהן כשהן מעצבות את כל ההיבטים של החיים היומיומיים – פגשתי ברחובותיה אנשים פתוחים, אנושיים וידידותיים באופן יוצא דופן. זמירה חברתי אמרה שזאת אני, שבאתי פתוחה וידידותית ואנשים נענו לי ועזרו לי בלי סוף ברחוב: כשהם פתחו את הגוגל מפ'ס ועזרו לי להתמצא ברחובות, כשהפעילו עבורי את כרטיס המטרוקרד, כשנגמר או כשנתקע; לא זזו ממני עד שראו אותי עוברת, לפעמים באמצעות המטרוקרד שלהם – למתחם הסבוויי. התענגתי על המפגשים האנושיים היומיומיים הללו, של אנשים שעולמם מוסדר, מזונם זמין ברמה גבוהה וטעימה, גם הפוליטיקה הכאוטית שלהם מוסדרת להם, וגם כשעל המדרכות ובשולי עמודי החשמל מחברים הומלסים את הסמרטפונים שלהם לחשמל.

אם נסכם, מעבר לעובדה שהיה לי חודש של כיף ויכולתי לאפס את עצמי בשקט, ולבכות בשקט – ראיתי איך הטכנולוגיה מרחיבה את גבולותינו המקצועיים ואיך היסוד האנושי נדרש בזמננו אפילו ביתר שאת. מסתבר שדווקא כשהטכנולוגיה משחררת אותנו לחיים הנוחים – אפשר להתפנות להיות אנושי ופתוח לאחר, בזמנים שבהם אפשר להיבלע בשטף המפתה שלה וזקוקים לעוגן. לכאורה, הכל כבר מוכר, אבל מבט-על בבליל חיינו מאפשר לארגן את המרחב מעבר לארגון האישי והמקצועי שבנינו לעצמנו עד כה.