פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שערות / סיפור קצר מאת שלומית מירון

שערות / סיפור קצר מאת שלומית מירון

חברי הקהילה | 26/7/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

משהו כבד מנשוא נחת על לבה, נטע בה עצב בלתי מוסבר. היא סובבה בביתה בחוסר מנוחה הולך וגובר, מחפשת במה להטביע את יגונה. מבטה לכד כרטיסיה מיותמת. הכרטיסייה לבריכה שנקנתה (כמו הרבה דברים בבית הזה) בהתלהבות דועכת. אף אחד מבני המשפחה לא קפץ על המציאה. גם היא. יותר מידי טרחה, יותר מיד הוראות בבריכה הזאת, ובכל זאת - זו ההזדמנות לקפוץ שוב למים.
"גברת, את לא יכולה לשחות בלי כובע ים", הנה זה מגיע.

"אבל אספתי את השער לקוקו גבוה, וגם הידקתי עם סיכות. ממש לא יוצאת אף שערה", היא מנסה.
"אני מצטער, יש לי הוראות".

היא יצאה מהמים, מרגישה איך חוסר השקט שלה הולך וגואה. חיפשה במה לכסות את ראשה ומצאה איזו מטפחת. היא כרכה אותה סביב ראשה ונכנסה שוב למים. אחרי דקה שמעה שוב את שריקת המציל שנופף לה בידו בתקיפות. כפות ידיה הושטו כלפיו בתחינה שהשתנתה באחת להתרסה ואחר כך הפכה לאיבה גלויה.

"כובע ים, גברת. רק! כובע! ים! מה לא ברור?" הוא ירה לעברה ממרומי מושבו.

מבטיהם נשארו נעוצים זה בזו רגע ארוך, כמו אגודת מיתרים עבים ונוקשים רוטטים ביניהם ובהם מתנגנת עתה, בצרימה הולכת וגוברת, כל טינת העולם. היא שמעה את המציל חוזר ואומר: "אני מבקש ממך לצאת מהמים מיד!", אבל קולו התרחק והתערבל משום שהאוויר נעשה לפתע סמיך ורוטט, מתלכד לטורנדו אימתני המחולל סביבה, מכתיר אותה לעין הסערה ובה בעת נוהג בה כגרגר חסר כל כוח התנגדות.

כשחזר להביט בה ראה אותה מחוץ לברכה מתרוצצת בין האנשים בחוץ שישבו בכיסאותיהם, מנהלת איתם שיחות קצרות ונמרצות.

מחפשת כובע ים, חשב לעצמו, יופי, שתתאמץ קצת ובפעם הבאה שתבוא מוכנה כמו שצריך, נמאס לי כבר מכל הקוּקוּאִיות האלה.

הוא עקב במבט יהיר אחר ההתרחשות, כאשר אחת מהנשים שאליהן פנתה הוציאה משהו מתיקה והושיטה לה. אבל לא היה זה כובע ים, אלא משהו אחר. לא ברור מה. הקוּקוּאִית שלו החלה להתקרב אליו בצעדים נמרצים והוא זיהה שהיא מחזיקה בידה מספרים קטנים לגזיזת ציפורניים. מבטה המוזר וחוד המספריים שהיו מופנים לעברו גרמו לשינוי חד בהבעת פניו הדידקטית והפטרונית.
"מה לעזאזל קורה פה?" הוא שאל בקול רועד, לא מצליח להסגיר את חרדתו.

אבל היא לא הורידה את עיניה ממנו והמשיכה לצעוד לכיוונו. הוא התרומם, חוכך בדעתו מה לעשות. לבסוף נעמדה שני מטרים ממנו, מחזיקה את המספריים בידה, שפתיה קפוצות.
"תקראו לאנשי האבטחה", הוא צעק לעבר המתרחצים, שחלקם כבר זיהו את הסתלקות השגרה ואת האפשרות שמשהו חדש, מסעיר ובלתי צפוי יפזר סוף סוף את ענני הכלור המוכרים. היא המשיכה לפסוע לכיוונו, מבטה נעוץ וממוקד בו, כמו נמר בטרפו. הוא הביט בה המום, סורק את כיווני המילוט, חוכך בדעתו אם לברוח או לחכות לאנשי האבטחה שיגיעו מיד.

רגע לפני שהכריע לטובת האפשרות הראשונה, היא נעמדה, משכה עד למתניה קווצת שער ארוכה ורטובה, הרימה את המספריים, הצמידה אותם לקודקודה וגזרה. נחש שחור צנח על הרצפה, מפותל בינו לבינה. ושוב, בזריזות, אבל בדייקנות, באדיקות - היא שחררה לקרקע עוד ועוד קווצות שיער שחורות, שנערמו סביבה והקיפו אותה במעגל שמשך אליו את כל מבקרי המקום. האנשים קראו לעברה - חלקם קריאות גנאי, חלקם קריאות תחנונים. היא התעלמה, ממשיכה במלאכתה, עד אשר חשה את קלות קרקפתה, שרק איי צמחיה דלילים נותרו על שטחה, כמו לאחר שריפת ענק שזה עתה כובתה. כשהרימה את עיניה ראתה מולה את איש האבטחה שבהה בה בתדהמה.

"מה קורה פה? מה את עושה?"

"היא השתגעה לגמרי", פלט המציל בקול צווחני וגבוה שהדהים גם אותו עצמו.

"מה הבעיה?" היא דיברה בשקט ובאיטיות לאיש האבטחה, "כללי הבריכה כוללים גם איסור על תספורת? על איזה חוק אני עוברת עכשיו?"

רגע של שקט עטף את המקום ואחריו התרומם ורחש מעליה בליל הערות ותובנות, שעלו מכל עבר. איש האבטחה אמר לבסוף בקול חמור: "תראי מה עשית, טינפת פה את כל המקום."
"אז זאת הבעיה? הלכלוך?! הנה אני אוספת הכול", אמרה והחלה לאסוף את כל השערות שמסביבה, משליכה אותן בתנועות זהירות ומדודות לפח האשפה הסמוך, כשכולם עוקבים אחריה בציפייה ובבהלה.

לבסוף נעמדה מול המציל, שניהל דיון סוער עם איש האבטחה על הוצאתה מהמקום, ואמרה בטון רשמי ומאופק: "ברשותך אדוני המציל, אם אין לך הערות נוספות לגבי אורך השער שלי, אני הולכת לשחות סוף סוף. אתה לא צריך להציל אותי, אני יודעת לשחות, וחוץ מזה אולי יש מישהו אחר שבדיוק טובע עכשיו, וכדאי שתתרכז בו".

בעוד המציל מפנה את מבטו אינסטינקטיבית למימי הבריכה, היא נעמדה על השפה, קפצה ראש והעמיקה לקרקעית בתנועות ארוכות וממושכות, מתמזגת עם הדממה בכל מאודה, עד שלא נותר בה יותר אוויר לנשימה. ועכשיו – איך עולים מכאן בחזרה.

שלומית מירון - http://www.hebpsy....29319

עוד בבלוג של חברי הקהילה

אתה יודע שחיי אדם הם שבריריים, פגיעים, מותנים. כאב נוכח בכך באופן מובנה. לא להכיר בכך או לייפות זאת בכוח...
* * * אמא וּבת מסתכלות בחלונות המסעדה. לרגע ניבטות בהן שתי נשים שונות, מחליפות ביניהן סיכת ראש. והאב,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.