ואני אינני יודעת ואינני יודעת ונאחזת בזה כבמעקה גואל
עלון פסיכולוגיה עברית | 31/7/2016 | הרשמו כמנויים
כמה להקשיב וכמה להגיד? איזון עדין ומשתנה שהניסיון לשמור עליו משותף גם למטפלים וגם למטופלים. מתי קיים צורך במילים מבחוץ כדי לאפשר הבנה חדשה, כדי להציע נחמה או כדי להפר את תחושת הבדידות, ומתי רק הניסיון לנסח משהו חדש יוכל לעזור בכל אלו? במרחב המילים הכתובות, בדומה למרחב המדובר, מתקיימת התנועה רוויית הלבטים הזו שבין קריאה לכתיבה.
עבור תמיר אשמן הקריאה בסיפורי התנ"ך פותחת צוהר להבנת החברה והיחסים הבין-אישיים וכן המאבקים התוך-נפשיים של גיבוריה. מתוך מקומו כמטפל במרכז למניעת אלימות במשפחה הוא קורא מחדש את סיפורי הבריאה מפרספקטיבה מגדרית ומוצא בהם ניסוח של שתי צורות היחסים שבתנועה ביניהן הוא עוסק עם מטופליו: יחסים המבוססים על פגיעוּת משותפת ועל שוויוניות, ויחסים המבוססים על בדידות, מאבקי כוח ושליטה.
בשביל שירה פירר קריאת שירה היא זו שעוזרת לה לנסח חוויות, להסביר לעצמה את עצמה ולהציע נחמה. בסקירה של יום העיון על קריאת שירה כהיכרות עם הלא מודע כותבת פירר על תכני ההרצאות, שעסקו בנקודות ההשקה בין שירה לטיפול, וגם מנסחת תוך כך את התפתחותה של שפת השירה אצלה במשולב עם שפת הטיפול.
רות נצר קראה בספרו החדש של גיא פרל, ומתייחסת לאתגר שבכתיבה על שירה. בכתיבתה קושרת נצר בין הלבטים שעולים ביחס לדיבור בטיפול לבין אלו שעולים בכתיבה, ובעיקר כתיבה שמתייחסת לשירה: איך לנסות לתת משמעות אך להשאיר מספיק מקום לחוויה?
לסיום נעדכן אתכם גם בקול קורא של הפסיכולוגית הארצית להגשת מועמדות לוועדת הרישום בפנקס הפסיכולוגים.
"אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל"
(ויסלבה שימבורסקה, מתוך "אחדים אוהבים שירה")
