בשבילי החלק הכי חשוב בטרגדיה הוא המערכה השישית
עלון פסיכולוגיה עברית | 11/4/2016 | הרשמו כמנויים
הרבה לפני שהגיעו לעולם הפסיכואנליזה והאסוציאציות החופשיות, היוו התרבות והאומנות מרחב לעיבוד תכנים נפשיים. ממרחק בטוח מהדמויות שבספר או על הבמה, ניתן להתבונן בדרמה המתחוללת ביניהן ובתוכנו, להתמודד איתן עם קונפליקטים סוערים עד לרגע ההקלה שמספקת החזרה למציאות.
חוויית הצפייה הזו עומדת במרכז סדרת "נפגשים בקולנוע" של החברה הפסיכואנליטית בישראל, שנפתחה במפגש מחודש עם הקוסם מארץ עוץ עם הפסיכואנליטיקאית דורית פוגרונד-חי. בסקירתה למפגש מאפשרת לנו חלי טל שלם להצטרף אליה למסע ההתבגרות הסוער של דורותי, שהתרחש כולו בתוך חלום. למסע מגויס גם פרויד, שבעת יצירת הסרט כבר היה ספרו "פירוש החלום" בעל השפעה רבה. דרך התבוננותה של פוגרונד-חי בקשרים שבין הסרט לספר מתבהרות הדרמות, המשאלות והפחדים שחוותה דורותי וחווים גם הצופים דרכה.
רות נצר משתפת במסעות הייסורים שעוברות דמויות הנשים בספרה של קלאריס לי-ספקטור ״דרך הייסורים של הגוף״. מעבר לסיפורים האישיים שבספר, מקריאתה של נצר עולה גם ההקשר התרבותי, המגדרי והדתי כמאפשר את הזדהותה עם הדמויות ועם הדרך שכל אחת מהן עוברת כשהיא נושאת את הצלב שלה, האישי והחברתי. עמיה ליבליך נסחפת לתוך סיפורם של מלכים ונביאים בירושלים המקראית והעכשוית בספרו של דרור בורשטיין ״טיט״. עבור ליבליך, המעבר בין הזמנים והשימוש במאפייני התקופה הנוכחית לסיפור העלילה המקראית הוא זה שאיפשר את ההזדהות עם הדמויות
בספר הילדים החדש "בתיה לא עפה" מאפשרת המחברת רקפת זיו-לי לילדים להתמודד עם חווית שונות בעצמם ובאחרים ולחפש את הדרך להשלים איתה, דרך חוויותיה של בת יענה שמרגישה שונה מכל הציפורים. דרך שירה של תמי קויפמן היא מאפשרת לעצמה ולקוראים לעבד חוויות של התבגרות, אובדן וגעגוע.
"בשבילי החלק הכי חשוב בטרגדיה הוא המערכה השישית: הקימה לתחייה משדות הקרב של הבמה, תיקון הפאות, המלבושים, תלישת הסכין מהחזה, הורדת חבלי התלייה מהצוואר, ההתייצבות בשורה אחת בין החיים עם הפנים לקהל. [...] אבל נעלה באמת היא נפילתו של המסך והדבר שעוד רואים דרך הסדק: כאן יד אחת מושטת בחיפזון אל פרח, שם השנייה תופסת חרב שנפלה. רק אז השלישית, הלא-נראית, ממלאת את חובתה: אוחזת אותי בגרוני." (ויסלבה שימבורסקה מתוך "רשמים מהתיאטרון" בתרגום רפי וייכרט)
