ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם
עלון פסיכולוגיה עברית | 23/11/2014 | הרשמו כמנויים
זה היה שבוע איום ונורא, אם יורשה לנו להתנסח בפשטות כזו גסה. בית כנסת שהופך בית מטבחיים, מהומות אלוהים, מהומות, אלוהים, ובתווך הבוער הזה ממשיכים. מה מחלחל לחיי היום-יום? אל הסלון, אל חדר השינה, אל הקליניקה? האם יש חדר מוגן - בממשי ובתוך-נפשי, מפני המתיחות במרחב הציבורי?. (במאמר מוסגר - אם יש לכם, אנשי מקצועות הטיפול, הגיונות ושרעפים הנוגעים להשקות שונות ומשונות בין הפסיכולוגיה לבין ההתרחשויות המקומיות - אנחנו מזמינים אתכם בחום לשלוח אלינו אלינו מאמרים וטורי דעה).
ועכשיו חזרה ל'שגרה' ולחומרים המעניינים שראו אור באתרנו השבוע: הורים, מורים ומטפלים נתקלים פעמים רבות בהתקפי זעם אצל ילדים. התפרצויות זעם עשויות להיות שכיחות יותר כאשר הילד חש חוסר אונים לנוכח המצוקה שלו והוא אינו מכיר ביטויים חלופיים ומעודנים יותר לכעס. מאמרו הנהיר שלפלג דור-חיים דן בעבודה טיפולית עם התקפי זעם אצל ילדים ומדגים את הנאמר באמצעות תיאור מקרה.מומלץ.
סוגיית הזכרונות המודחקים ממשיכה להעסיק את אנשי המקצוע, ושלושה כותבים ביקשו להוסיף לדיון: אל מול הדעות המפקפקות בקיומה של האמנזיה דיסוציאטיבית, מבקשת אורית נווה להסביר כיצד אירועים טראומטיים עשויים 'להישכח' ולהזכיר שהרבה יותר קשה להכיר בקיומה של התעללות על ידי אדם קרוב מאשר להכחיש אותה. ד"ר גד בן שפר עושה קצת סדר בבלאגן כשהוא מקשר בין הדיון המקומי הסוער בסוגיה לבין 'מלחמות הזיכרון' שהתרחשו בארה"ב בסוף המאה הקודמת. בן שפר מבקש לפזר את הערפל, אבל גם את אשליית הודאות כשהוא מצביע על הנטייה של כל צד להשליך תאוריה מוכנה מראש על הנתונים ומסביר מדוע יצירת זיכרון כוזב והדחקת זיכרון אמתי הם במידה מסוימת שני צדדים של אותו מטבע. כדאי מאד לקרוא. עוד בעניין - טור נוקב של איילת וידר-כהן הסבורה שבמשפט המדובר הועמדו לדין לא רק גרסת הבת ואביה אלא גם השאלה אודות היכולת לשלב אמפטיה ואנושיות עם חשיבה מדעית והמשקל של אלה בעיצוב הנורמות המוסריות שלנו כחברה.
ניצה ירום בטור שממש לא כדאי לפספס ובו הרצאה שתכננה לשאת בטקס פתיחת שנת הלימודים באחד מבתי הספר לפסיכותרפיה המרכזיים -טור עשיר, בו מעזה ירום להציב אל מול דור העתיד של עולם הפסיכולוגיה שאלות מעוררות מחשבה - כיצד משפיעה עלינו 'עננת האבות' התאורטיקנים - האם 'חסך ועבריינות' של ויניקוט שמושק בימים אלה רלוונטי להבנת העברינות בימינו? איך אפשר ללמוד על טראומה מפרנצי שכתב לפני כשמונים שנה? וגם- איך שפת הגוף משתלבת בטיפול, כיצד יוצר מטפל את 'שפת הטיפול הפרטית' שלו, איך מתמודדים עם תקיעויות, ומה תפקיד ההדרכה בהקשר זה? מה תפקיד הפסיכותרפיה במרחב הציבורי ועוד ועוד. פנינה של פוסט. אל תוותרו. עוד ב'פסיכובלוגיה' - ד"ר ארנון רולניק משוחח עם ד"ר ניר עישר על טיפול קוגניטיבי התנהגותי, יצירתיות ואמפתיה, שפי שפס משורר על השקר שבחדר הטיפולים ורות נצר מסבה את תשומת ליבנו לכך שכוכבות הסרט 'אפס ביחסי אנוש' מנסות להשיג את מטרותיהן כשהן מאמצות סגנון גברי בעוד המאפיינים הנשיים-רגשיים כביכול של הבנות באים לביטוי באופן שלילי וקריקטורי. במדור הספרים תוכלו להתוודע אל הספר " 'אני לא זז, אל תזוזי!' בעריכתה של תמי פולק, העוסק בטיפול רב מקצועי בילדים צעירים מהקשת האוטיסטית, ולהינות מפרק הזמין לקריאה 'החוויה של הילד האוטיסט והתנועה לעבר ארגון פוסט-אוטיסטי'.
שבוע טוב, וחודש טוב "...וכשהעמידו אותי אל הקיר, ביקשתי לעמוד בסמוך לו.
וחיפיתי עליו בחזה רחב (מי יודע: אולי).
וכשהתיזו את גבי, ניגר דם רב, אבל רק מצד הגב.
יורים.
ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם.
מטח יריות שני.
ואני כל כך האמנתי שהדם יכסה על הכתם.
אם כך ואם כך - הכתם נשאר על הקיר".
(מתוך: ברזים ערופי שפתיים- דוד אבידן כל השירים כרך א, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
