עוברת בי דומיה, חוסר אונים בשעה שאנו מסתערים
עלון פסיכולוגיה עברית | 18/7/2014 | 7,716 צפיות | הרשמו כמנויים
השקט לא מצליח לחלחל למקומותינו. אמש החל מבצע קרקעי עם כניסתם של חיילי צה"ל אל שטח רצועת עזה. הטילים לא פוסקים מלשרוק ולאיים על סדרם של החיים ועצמותם ובינתיים דם רב נשפך. עצב ודאגה מתוחה פושים במרחב, ובתוך כל זאת מנסה כל אחד לארוג בזהירות (או בלעדיה), מחשבות, אמונות ותחושות בנוגע למצב, לכדי אריג שיכול להבנות משמעות בתוך אי הוודאות, ולעטוף כמעה בעת שנושבות רוחות מלחמה.
פרופ' עמיה ליבליך כותבת בכנות כאובה על התחושות שמציפות אותה מאז החל המבצע ובמרכזן חוויה מערערת של בלבול. בעודה יושבת על מדרגות הבניין היפואי בו היא מתגוררת, לצד שכנתה הערביה ולקולה הצורם של האזעקה, מרגישה ליבליך את המתח של מה שלא נאמר בינה לבינה, ותוהה מה עושים, מה יהיה ומה יכול להיות חלקה במערכה. אודט דמרי הביטה אל השמיים הכחולים לאחר יירוט מחריש אוזניים וראתה את שובל הטיל כדרקון לבן ומרקד, בסיפורה הקצר, המתפרסם בבלוג הכתיבה היצירתית, היא מתארת את שעובר עליה, כשהיא שפופה בין העציץ לכסא המשרדי, ברגע אחד חולף וזועק, בתחילת השבוע. ומה עובר על הילדים הספונים במקלטי הדרום? מהן התמות המעסיקות אותם וכיצד נאפשר להם לספר את סיפורים? בבחירת העורכת תוכלו לקרוא את מאמרה של מרים נהרי המציג תוכנית התערבות טיפולית שנערכה בבית ספר יסודי בשדרות, בימים אחרים - לאחר מבצע עופרת יצוקה, אך רלוונטית, לצערנו, גם היום.
מלבד זאת, התפרסמו השבוע שני מאמרים מקצועיים מרתקים ומחכימים -
המפגש היומיומי עם סבל במקצועות הטיפוליים עלול ליצור שחיקה רגשית, שניתן לסמנה כ'עייפות החמלה'. דבורה פלורסהיים כותבת באופן ספציפי על שחיקה בעבודתם של מטפלים במכונים להתפתחות הילד, היוצאים עם הילדים והוריהם למסע סיזיפי ונדרשים למשימה בלתי אפשרית כמעט - לגלות סימני חיים בבאר שנראית חרבה. במאמר מתמקדת פלורסהיים באופן שבו יכול המטפל להרחיב את ערכת ההתמודדות שלו במפגש עם הסבל. מומלץ לכל מטפל באשר הוא. שגית בלומרוזן-סלע מציגה במאמרה החשוב את המאפיינים של תסמונת אספרגר בקרב מבוגרים באופן כללי, ואת בעיית תת-האבחון של התסמונת, בייחוד בקרב בנות ונשים. המאמר מלווה בתאור מקרה ומוצגים בו היבטים ייחודיים המאפיינים טיפול פסיכולוגי בבעלי אספרגר.
שבת שלום ובשורות טובות
"...עוברת בי דומיה, חוסר אונים בשעה
שאנו מסתערים. אני רוצה להתיישב
ברוח הקלה, בריח הרמוס של התבלינים.
לאגף את גופי בתנועה הבלתי פוסקת,
לא מתחשבת, נצחית, מנוגדת לגופנו,
של הקיץ הפותח בחום את האדמה".
(מתוך שירו של יונתן ברג, 'דבריו של הלוחם', בספר 'שעות ליד העולם', הוצאת קשב לשירה)
