פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על פיסטוק שמת, על חירות ובדידות

על פיסטוק שמת, על חירות ובדידות

פרופ. עמיה ליבליך | 24/5/2018 | הרשמו כמנויים

רק הבוקר, שבועיים אחרי הפרידה הקשה, אני מסוגלת לכתוב את הדברים המכבידים על ליבי. ובכן, כפי שמעידה הכותרת, הכלב הזהוב שלי, גולדן רטריבר נהדר, מת מסרטן לפני שבועיים. ההידרדרות שלו הייתה כל כך מהירה שכאשר אבחנו את המחלה היה מאוחר מדי לטפל בו, והוא הורדם בנוכחותי ובנוכחות בתי מתי בבית החולים הוטרינרי בבית דגן.
עוד ייכתב הסיפור במלואו, אבל לקוראי בבלוג אקצר כאן: כחודש לפני מותו הבחנתי שפיסטוק מאבד את כוחו, איננו עולה אחרי בקלילות לקומה השנייה, שבה אני יושבת וכותבת, אינו נהנה לרוץ על שפת הים ואוכל פחות. יותר ויותר שעות פשוט רבץ בפינה קרירה בחצר או בבית, נושם נשימות קצרות ושטוחות. בימיו האחרונים נהג להתקרב אלי כשישבתי על הספה מול הטלוויזיה, להניח את ראשו הגדול על ברכי, להסתכל לי עמוק לתוך העיניים כאומר (ורק עכשיו אני מבינה!!!): "אני סובל, מדוע אינך עושה משהו"? ואולי: "עוד מעט אני אפרד ממך, האם תוכלי לעמוד בזה"?
אני כן "עשיתי משהו". שלושה וטרינרים שונים ראו אותו, בדקו אותו ידנית, ערכו לו בדיקות דם – ולא מצאו דבר. בהדרגה נעשה לו יותר קשה לנשום. הוטרינר האחרון שבא לביקור בית, נפש טובה ששמו דר. גיל שרון, יעץ לי לקחת אותו לבדיקות יסודיות יותר בבית החולים. עשיתי זאת מיד, ופגשתי שם צוות של מלאכיות חכמות וטובות אשר אחרי כמה שעות של בדיקות הודיעו לו כי הראות שלו אכולות מסרטן, ואין באפשרותו לנשום. באותו לילה נפרדנו על הדשא של בית החולים וביקשתי ממנו סליחה, על זה שלא הבחנתי במחלה לפני שהחמירה כל כך, על זה שלא תפסתי כמה הוא סובל, על זה שלפעמים התעצבנתי עליו – כמו בכל קשר קרוב – על שלכלך את הריצפה בצעדיו, על שחפר בגינה, על שביקש ממני תשומת לב גם כשלימדתי, על זה שהפריע בארוחות בדרישה שיקבל גם הוא משהו, ומיד. אבל בגדול הוא היה יצור נפלא, ידיד אמת, עוגן של חיי בבית הזה. את כל זה אמרתי לו לפני שהורדם.
(רבים שואלים אותי אם פיסטוק הקנה לי הרגשת ביטחון – זה לא. הוא היה נפש כזו טובה שאת כל מי שבא היה מקבל בברכה, אפילו גנב, ומציע לו את אחד מכדוריו למשחק.)
פיסטוק היה הכלב הרביעי בחיי. עוד הרבה אוכל לכתוב בנושא זה. אבל אני רוצה להמשיך היום רק בעניין אחד. אחרי כמה ימי הסתגרות חזרתי לצעוד על הים, הפעם בלי כלב, ועניתי לכל השואלים מה קרה. גם לתלמידים הרבים שבאים אלי הביתה תיארתי את האסון שקרה שוב ושוב. וכמובן אני בעבודותי כרגיל, עסוקה מעל הראש. בהדרגה התעוררה אצלי חוויה חדשה – תחושה של חירות. שום דבר אינו מחייב אותי לחזור הביתה. (פיסטוק שהה בחצר הגדולה בהיעדרי, זה לא היה שהוא היה סגור בבית - עמדה לרשותו גינה מוצלת, מים ואוכל, חתולה נכנסה מדי פעם כדי לריב איתו – היה לו הכל חוץ ממני.) אין על מה להתעצבן בפקקים, כאילו אני מאכזבת מישהו המחכה לי. הבית נקי יותר, שקט יותר. אין חובה להקפיד על שער החצר שיהיה נעול תמיד. פתאום אני יכולה לנסוע לסופשבוע בלי כל סידורים, ועוד ועוד.
ובכן, מחוכמת החיים נזכרתי בתיאוריה... כשהייתי צעירונת, עוד בלי דוקטוראט אפילו, נתנה לי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית את הזכות הגדולה ללמד תורת אישיות לתלמידי הב.א. (אולי גם בין קוראי הבלוג הזה נמצאים כמה מתלמידי אז?) אחד השעורים האהובים עלי היה על אריך פרום, ועל ספרו "מנוס מחופש". אני זוכרת את ההתרגשות בה הסברתי באותות ובמופתים כי הדילמה היסודית בחיי האדם היא בין חופש לבדידות. אם אתה מעוניין בקשר, במנוס מהבדידות, דע לך שתהיה נאלץ לוותר על חירותך. אין דרך לצאת מהנדנדה הזו. יש צורך להתפשר, לוותר על אחד הקצוות ולמצוא איזון כלשהו ביניהם.
היום כשאני פותחת את שער הגינה שלי ואין כלב הקופץ בכשכוש הזנב לעומתי, אני מדברת עם אריך פרום וכל האחרים שאמרו את דברי האמת הללו לפני. הכלב כאן הוא רק משל. כל קשר אהבה, זוגיות, הורות, אהבת המולדת – כל אחד מאלה מגביל אותנו.
ואני חושבת בנוסטלגיה על האישה הצעירה שעוד לא מלאו לה 30, עומדת באוניברסיטה הכי חשובה בארץ בחוג הכי סלקטיבי, ומלמדת על כך מתוך הספרים. כמה לא הבנתי אז מה שאני מלמדת... אבל זה נושא אחר לגמרי, ולא להיום.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.