פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שלושה שלטים ותרבות של כעס

שלושה שלטים ותרבות של כעס

פרופ. עמיה ליבליך | 25/2/2018 | הרשמו כמנויים

כשהיינו ילדות וכעסנו, אמרה לנו אמי מפעם לפעם – "אל תקמטי כך את המצח בסוף זה יישאר כך"! (על משקל "אל תפזלי עם העיניים, בסוף תישארי פוזלת"!). הבעת הכעס של השחקנית פרנסס מקדורמנד המגלמת את הגיבורה, מילדרד הייז, בסרט "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", קיימת על פניה אפילו בשינה כחיה המוכנה לקפוץ ולתקוף. גם בזמן ארוחת ערב במסעדה המהודרת של העיירה, היא נראית כמוכנה לתיגרה. וכמו נבואה המגשימה את עצמה, אכן נמצאים במסעדה במקרה גם בעלה לשעבר –גבר מכה - וחברתו הנוכחית, חתיכה מתוקה בת ה-19. הדיאלוג בין השניים כמעט ומחולל את הפיצוץ הצפוי, אלא שאז דווקא נכבית הדליקה טרם התפרצה, כאשר נאמר מפי הצעירונת משפט שקראה על עטיפה של מסטיק (או משהו כזה) " כעס רק מוליד עוד כעס". לרגע קצרצר מופיעה חמלה על פני הגיבורים, ואז ברגע נדיר של סימפטיה, אומרת מילדרד לאקס האלים שלה "תשמור עליה", על מחליפתה הצעירה.

זה היה הרושם העיקרי שלי מהסרט – אלימות וכעס בלתי פוסקים כמעט, והתפרצות צפויה של תיגרה בכל רגע. אחד המבקרים נתן לתופעה את השם המדוייק "מציאות נפיצה". האם זו אמנם אופיינית לאוירה בעיירות דרום ארצות הברית של ימינו? במרכז עלילת הסרט פשע; אולם הרוצח של בתה של מילדרד שנאנסה ונרצחה לפני שבעה חודשים, לא נתפס עדיין. מילדרד הקוצפת מנסה לזרז את התהליך בדרכיה המקוריות, אבל הסגנון האלים שלה אינו תולדה של השכול בלבד. בסצינה של מריבה בינה לבין בתה בת ה-17, שהתחצפה אליה בערב חייה האחרון לפני שיצאה מהבית, היא אומרת לה "הלוואי שמישהו יאנוס אותך בדרך!" לזה אני מתכוונת כשאני חשה בסרט יותר מכל את נוכחותה של תרבות של פריצת גבולות, אלימות וגסות רוח.
כן, יש סיבות לאלימות במקרה זה. זה לא רק הכאב של אם שכולה, אלא אדישות המשטרה שהיא נתקלת בה בעיר הדרומית הקטנה (פרט ליוצא מהכלל אחד) באמת "מפוצצת". אבל להגיע עד כדי שריפה של תחנת המשטרה כולה, או תקיפה של ילדי בית הספר התיכון, שמכעיסים אותה – אלה בעיני מעשים של "לעבור כל גבול".
מה קודם למה? הכעס האצור המצוי בכל אחת מהדמויות הראשיות וכמו רובה טעון מחכה להזדמנות לירות, לשרוף, לקלל – או שהאלימות הזו היא תוצאה של מצבי חיים קשים וטראומות שעברו על הגיבורים בחייהם. הקשר הסיבתי לא ברור, אבל הנוכחות של האלימות כל כך חזקה שבצאתי מהסרט אני מרגישה את כל השרירים שלי כאילו אימצתי אותם בריצת המרטון המתקיימת בדיוק עכשיו בחלק אחר של מדינת תל אביב.
לפני שנים רבות, בערב מלחמת יום כיפור, ארחתי את המורה שממנו למדתי תירפית הגשטאלט, ג'ים סימקין, שהגיע מקליפורניה לביקורו היחיד בארצנו. הלכנו ברחובה הראשי של ירושלים לבית הקפה הישן "עטרה", והוא הסתכל בבהלה על כל חייל שהסתובב בלב ה'משולש' הירושלמי (מדרחוב עוד לא נוצר אז!) ורובה גלוי על כתפו. "הרובים האלה", גמגם, "הם עושים אותי עצבני כל כך. מה הבחורים האלה מסתובבים עם רובים כך בלב העיר!" "אלה החיילים שלנו", אמרתי, מופתעת, "אף אחד מהם לא יירה עלינו פתאום".
בכל זאת אני זוכרת את השיחה הקצרצרה הזו, ואת הביטחון שהיה לי אז, ויש לי עתה, גם כשאני נמצאת קרוב-קרוב לחייל "שלנו" עם הנשק שלו, כשהוא משעין אותו עלי באוטובוס, או מניח אותו תחת רגלי ברכבת. תודה לאל אין אצלנו מטורפים כמו אותו צעיר מפלורידה שירה ב-17 מתלמידי התיכון שסילק אותו. ואם כי אלימות מיותרת מגיחה לפעמים בצבא במחסומים הידועים, או בזמן חיפושים בשטחים, כידוע – אלה בהחלט מיקרים חריגים. אנחנו לא תרבות של כעס ואלימות. הייתי רוצה שנהיה תרבות של חמלה, מה שרחוק מאוד מאוד מהמציאות שלנו, אבל לפחות גם ההפך לא נכון.
אומרים שסרטים אמריקניים מכוונים רק למטרות רווח, שהם שיטחיים וסטריאוטיפיים. לא כזה הוא הסרט הזה, גם בזכות התסריט וגם בזכות השחקנית המדהימה שמשחקת את האם. מרגע שיצאתי מהאולם מבע פניה איננו מרפה ממני לרגע, גם לא בשנתי.
ואגב, אם אתם רוצים לראות פעם מקום הזוי לגמרי בלב ארצנו, אי של מלאכותיות ושלווה פסטורלית מעושה, תלכו פען לסרט ב'יס פלאנט' של ראשון לציון (רק 10 דקות בנהיגה מביתי בדרום יפו). יש שם אגם מלאכותי, גשר, סירות וברבורים בלב אחו מלא פרחי בר של ראשית האביב, ובאמצע בניין ענק ובו 15 אולמות קולנוע מוארים בסגול, וריח פופקורן עז. בשביל האגם, נערות על עקבים גבוהים, ואפילו כמה תחפושות המקדימות את החג, עוברות על זרועות גברברים למסיבה באחד האולמות שברחבי המתחם, ילדים קטנים עם אבותיהם רוכבים על אופניים מקושטים, וכאילו אין פליטים, אין שחיתות וממשלה קורסת, אין כעס, אלימות, גזענות ואפלייה, הכל נקי, מתוק ותקין להפליא. בהשוואה למה?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

באודיטוריום רחש. זה עתה הסתיימו שלוש הרצאות מלומדות. שני נשים צעירות מתיישבות זו מול זו על הבמה הגדולה....
הסופר החשוב יורם קניוק אכן בא בימים, כידוע. הוא יליד שנת 1930, חולה סרטן, ומדבר בתקשורת כאוהב החיים המוכן...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.