מה ויניקוט היה אומר על זה? תהיות על קשר עין בעידן הווטסאפ (פוסט אורח)
שפיות זמנית | 24/9/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
פוסט אורח מאת עדי קורן-אנג׳ל
מה מרגיש ילד קטן בגן כשדווקא אל רגע שיא, רגע של חוויה משמעותית עבורו, פולשת מצלמה ומתעדת? מה מרגישים הילדים השרים "שנה טובה" כשרוב הצוות בגן עסוק בתיעוד האירוע לצורך הפצתו להורים, ולא בחוויה משותפת עם הילדים? האם זה לא מימוש הפנטזיה המפחידה של היות מנוצל עד אין קץ?
מה מרגיש ילד כשבטקס הכניסה לכתה א‘ הוא לא מצליח לפגוש את עיני הוריו הנוכחים בקהל, כי עיניהם נשואות אל הטלפון המונף כדי לצלם את האירוע?
מה ההשלכות של תרבות כזו, שעוברת ישירות לתיעוד החוויה וכמעט מדלגת על שלב החוויה עצמה, ולבטח משנה אותה, על הילדים הגדלים בתוכה ומשמשים פעמים רבות מושא לתיעוד ולצילום, בדרך כלל שלא ברשותם ולבטח שלא מתוך הצרכים שלהם? בהרבה רגעים ודווקא במשמעותיים שבהם, הילד אינו רואה את פני הוריו המביטים בו, הוא אינו זוכה לראות את עצמו בעיניהם ומבטם אינו חלק מן החוויה. לאחר מכן הוא יזכה לראות את עצמו ממש בתמונות, אבל פניהם של הוריו המביטים בו, מאשרים ואוהבים, לא יהיו שם.
הטכנולוגיה דוהרת והתרבות משתנה בקצב מהיר יותר מהיכולת שלנו להרהר בדברים ולחשוב על משמעותם. יש לתת את הדעת על תרבות הצילום והתיעוד הצוברת תאוצה, במיוחד בכל הקשור להשפעתה על התפתחותם של ילדים קטנים.
