פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
31.3.2011: אני משוגע כבר מזמן, אפילו עם תעודות

31.3.2011: "אני משוגע כבר מזמן, אפילו עם תעודות"

שפיות זמנית | 31/3/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ד"ר רוני ברגר דן במאמר "התמודדות עם מצבי דחק וטראומה בקרב צלמי עיתונות וטלוויזיה" בהשפעה של חשיפתם המרובה של אנשי עיתונות לאירועים טראומתיים. 
"לפתע נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים, שהקפיצה את כל דיירי המקלט שהתקבצו יחדיו עמוק בתוך המרחב המוגן, כאילו ביקשו להגן איש על רעהו בגופם. ידידי הצלם זינק אל תיק המצלמות ופנה לעבר היציאה. "לאן אתה הולך"? זעקתי לעברו בדאגה. "לעבוד" השיב מבלי להשתהות. "השתגעת?!", נזפתי בו, "הרי רק אתמול נהרג כאן אדם שלא הספיק להגיע למקלט!" הוא הפנה מבט לאחור, חייך במרירות ופלט, " אני משוגע כבר מזמן, אפילו עם תעודות", הצביע לעבר תעודת העיתונאי שהייתה תלויה על צווארו ויצא אל מחוץ למחסה..."  לקריאת המאמר המלא.
דוגמא עכשיות להתנהלות הזו של אנשי עיתונות אפשר למצוא אצל אלכס ליבק שמביא תמונות מהאסון ביפן ומחשבות העולות בו תוך כדי חיפוש אחרי תמונות להביא לקוראים בישראל. 
"עכשיו שאין עוד, אני מחפש את האסתטיקה של האסון. אני מודע לכך, אבל אני פועל שחור ומנוסה. הולך מבית הרוס לבקתה חרבה ומחפש חיים שהתנפצו. ככל שיהיו יותר, אהיה מרוצה..." 
נושא זה מעלה גם הרהורים בנושאים נוספים הקשורים לאתיקה של צילום בני אדם, לחשיבות שיש בתיעוד אסונות, המתרחשים רחוק מתודעתנו, וכן לכוחניות הטמונה באקט הצילום.

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלהבתיה יהודהשלהבתיה יהודה31/3/2011

אובססיה של צלמים. ראש של צלם לא חווה מציאות, אלא רואה תמונות
הליכה ברחוב, בהתבוננות סתמית ׳וואו, זו יכלה להיות תמונה מדהימה׳
אני למשל סובלת מתסמונת הצלמים הנ׳ל
מחשבות על צילום מופיעות לי בלוויה, בזמן פיגוע או אסון או סתם בשיחה
עם מישהו
ובלוויה ממש, תוך כדי הבכי הכאוב אני חושבת על תמונה יפה..
וזה לא בשליטה.. תבינו אותנו..

שלהבתיה יהודהשלהבתיה יהודה31/3/2011

אובססיה של צלמים. ראש של צלם לא חווה מציאות, אלא רואה תמונות
הליכה ברחוב, בהתבוננות סתמית ׳וואו, זו יכלה להיות תמונה מדהימה׳
אני למשל סובלת מתסמונת הצלמים הנ׳ל
מחשבות על צילום מופיעות לי בלוויה, בזמן פיגוע או אסון או סתם בשיחה
עם מישהו
ובלוויה ממש, תוך כדי הבכי הכאוב אני חושבת על תמונה יפה..
וזה לא בשליטה.. תבינו אותנו..