מה קורה כשצפיפות אוכלוסין הופכת לדחק?
שפיות זמנית | 8/12/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאמר חדש שפורסם לאחרונה באתר אלכסון עוסק בהשלכות הנפשיות של ההתפתחות העירונית ובדחק הנגרם כתוצאה מעלייה הולכת וגוברת בצפיפות האוכלוסין. המאמר מתאר ניסוי מפורסם של ג'ון קאלהון, שתכנן "יקום מושלם" עבור אוכלוסיית עכברים, וצפה בו פעם אחר פעם מגיע לכדי תהום נפשי והתנהגותי. המסקנה של קאלהון הייתה כי צפיפות פיזית, גם כאשר המשאבים בלתי מוגבלים, יוצרת עומס של גירויים ותחושות איום ומצוקה בלתי פוסקות. הדחק הגובר מביא לחוסר איזון הורמונלי, שבעקבותיו מתדרדרת האוכלוסייה לשפע של הפרעות נפשיות.
הנקודה המטרידה בניסוי של קאלהון היא שקיימת נקודת אל-חזור בהתדרדרות ההתנהגותית. אפילו אוכלוסיה של עכברים "יפי נפש" לא הצליחה להציל את המצב. למרות שבכל השחזורים שערך הוא לא הצליח למצוא דרך לשקם את היקום שיצר, קאלהון דבק בטענה האופטימית שאנשים הם לא עכברים. ניהול נכון של דחק נפשי, הוא טען, יכול למנוע את תסריט האימה שהצית את דמיונם של לא מעט אנשי קולנוע וסופרים. האם היצרנות והחדשנות האנושית יכולה להציל את האדם מעצמו? איזה תפקיד ממלאים אנשי המקצוע האמונים על בריאות הנפש בהפחתת הדחק המסוכן המצטבר?
