לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
לזכרה של דורית - המשך

לזכרה של דורית - המשך

ד"ר ניצה ירום | 5/10/2016 | הרשמו כמנויים

לזכרה של דורית - המשך
הופתעתי מתגובות לפוסט שכתבתי לזכרה של דורית שיקיירסקי.
הפוסט שלי בא לבטא כאב עמוק על מותה בטרם עת. הכרתי אותה, אהבתי אותה, ידעתי והוקרתי את מעלותיה. לדאבון לבי, דורית הצטרפה לרשימה ארוכה של חברים שהכרתי ונפטרו בטרם עת, אני יודעת שיש עוד רבים . כשם שאני יודעת שיש גם מחלימים.
למוות בטרם עת יש הגדרה סטטיסטית: אם תוחלת החיים בישראל לאשה הוא 82 ולגבר 79, הרי שאדם שמת בסביבות גיל ה-50 ואפילו גיל ה-60 לחייו - מת בטרם-עת. חולי ומוות הם חלק מחיי אדם, וההתבוננות ברגשות לא תמיד מתאפשרת.
כבר למעלה ממאה שנה אנו יודעים (מפרויד ואילך) שרגשות שאינם זוכים למענה - מתועלים לגוף. איתותי גוף צריכים לעניין אותנו כפידבק למשהו שדורש לפחות תשומת לב ואולי שינוי בחיינו. פסיכולוגים במיוחד צריכים שתהיה להם היכולת להתעניין באיתותי הנפש שאפשר שיעלו דרך הגוף והחולי. רק כך הם יכולים להבין נפש של אדם אחר, שלו הם אמורים לסייע.
אני פסיכולוגית שכבר איננה צעירה, שנים רבות אני עוסקת בקשר בין הנפש והגוף, ומזה שנים זכיתי לשמוע את המטפורה הנבזית המייחסת "השפעות טוקסיות" למקצוע ואת האמירה שהמטופלים "מרעילים אותנו". זוהי אמירה שקרית מצד מטפלים. המטופלים לא מרעילים אותנו. הם מביאים אתם את קשת הרגשות והקשיים שבגללם הם באים לטיפול. ההאשמה של מטופלים בהרעלה היא דרך נוחה להימלט מאחריותנו לרגשות ואי-נחת המתעוררים בנו, מהחובה המקצועית להכיר בהם ולהכיל אותם, שאם לא כן - הם מהדהדים בגופנו. שם נחבאים להם כאבי הנפש. מצבי חולי - הם איתות עבורנו, לא רק חלק מפוצל מעצמנו המובא לרופא לטיפולו.
הפלא ופלא - דווקא הפסיכולוגיים הם המפצלים המצטיינים של האדם בין הגוף לנפש. פסיכולוגים רבים, כדי לברוח מהדיסוננס שהחולי מעורר - טוענים את העמדה המנומסת כביכול שחולי הוא עניין "אובייקטיבי/רפואי" בלבד, ושהעלאת הגורמים הנפשיים - היא בחזקת ביזוי האדם והאשמתו בגורלו. מה פשר התגובות המצקצקות בלשון ואומרות שלא יפה לדבר על המתים? האם המקצוע שלנו הוא מוסד של נימוסין והליכות, או התבוננות אל הנפש והאדם?
הפוסט לזכרה של דורית נועד לבכות את חברינו המתים , ואני משתמשת בהזדמנות זאת להזכיר לחברים החיים - שאיננו דנים בנימוסים והליכות אלא במהות של המקצוע. אני רואה בכל עת הזדמנות וחובה להתבונן בעצמנו ובקבלת מורכבות הנפש והכלת הקשר בין רגשות ומצבים גופניים.
אני מייחלת שמילים קשות אלו - תפתחנה פתח לשנה חדשה טובה.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

למה ההכרות העצמית היא הכרחית בטיפול? פרויד, במאמרו "על אנליזה 'פרועה'", גורס שהמטפל בהשראה פסיכואנליטית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מיה דןמיה דן6/10/2016

סטטיסטיקה. לחלוטין ניצה! בהחלט ישנו קשר בין גוף לנפש (למעשה אחד הם), בהחלט לחצי הנפש עלולים לייצר מחלות גופניות קשות, ובהחלט איתותי גוף שאינם נשמעים עלולים לגרום להזנחה עצמית עד כדי מוות. אין לנו ויכוח אודות כך.
טענתך כי פסיכולוגים לוקים בכך יותר מאחרים, ובמיוחד פסיכולוגים העוסקים (ואני מצטטת מהפוסט הקודם): בלימוד האובססיבי של "רוח האבות", טענה זו טעונה הוכחה סטטיסטית, אם בסטטיסטיקה עסקינן.
האם בדקת את שיעורי החולי והמוות בטרם בעת בקרב פסיכואנליטיקאים לעומת פסיכולוגים אינטגרטיבים, סיביטיסטים, ולעומת האוכלוסיה הכללית? או שתיעול סטרס אל הגוף והתעלמות מקריאות המצוקה שלו היא תכונה אנושית אוניברסלית מצערת שאינה קשורה בהכרח לבחירה מקצועית או לעמדה תאורטית כזו או אחרת?

לי נראה שאת משתמשת בטרגדיה של אישה צעירה כקרדום לחפור בו, לקידום ביקורתך החריפה על הגישות האנליטיות המשמשות (ושוב אני מצטטת) ״כסם שמפזרים יחידים ומוסדות כדי למכור פרנסה במסווה של פרסטיז'ה״. זו האשמה חמורה מאד, הוצאת דיבה לטעמי.
את מאשימה תיאוריה, או אמונה בתאוריה, ב״סימום״, הרעלה, למען בצע כסף, כוח ויוקרה, בדיוק כפי שאת מבקשת מאחרים לא לעשות (ובצדק!)
על כל פנים, בהחלט אני מסכימה שנהייה עיוורת אחר אמת תאורטית חוטאת הן לתאורטיקן והן למטופל, ושפיצול הגוף מהנפש והתעלמות מאיתותי הגוף היא מצערת ועלולה להיות הרת אסון. לכל אחד, לא רק לפסיכולוגים באוריינטציה פסיכואנליטית.
(הדברים נאמרו בכאב ולא ב״צקצוק לשון״. דרך אגב, לעג ולגלוג גם הם אינם כלים שמקדמים את הטיעונים שלך, והבלוג יהיה הרבה יותר נעים לקריאה ומשכנע בלעדיהם)