למה דומה תל אביב או חוזרים הביתה
פרופ. עמיה ליבליך | 29/7/2016 | הרשמו כמנויים
אמש יצאתי עם נכדתי בת ה-16 לבית קפה בשדרות רוטשילד. היא חזרה זה עתה מהיעדרות של חודש, לאחר שהשתתפה במחנה של 'תגלית' בארץ, עם נוער אמריקני – פרוייקט שאליו הורשתה להצטרף בתור בת דודתה של אחת המשתתפות. ואני חזרתי מהמסע שלי בליטה וברוסיה. ישבנו ושוחחנו עד שעה מאוחרת.
ראשית, הרשמים הפיזיים. אנו צועדות במעלה רחוב בלפור ומשם דרום-מזרחה על השדרות. למה דומה העיר הזו? אני שוקלת רשמים ממקומות רבים וחושבת שהיא יצירה ייחודית משל עצמה. רוח ערב פיזרה את החום, אך לא הקלה על הלחות. הבתים די אחידים, בגווני לבן ואפור. אין צבע כמעט. הרבה אבק באויר. העצים חסרי חן, על המדרכות לא ממש נקי. ובשדרה – המון צעירים, בכפכפים ומכנסיים קצרצרים, עם ובלי כלבים, רוכבי אופניים, מעט עגלות ילדים (כי השעה מאוחרת). כולם ניראים מקומיים, לפי התרשמותי אין תיירים ביניהם, גם אם נשמעות לפעמים שפות זרות. לכולם טלפונים כמובן, צמודים לאוזן או מחוברים באוזניות, אבל מרדפי פוקימון לא גיליתי. הם מתקבצים לעצירה וקפה בצד הקיוסקים. על המדרכות, כל בתי הקפה והמסעדות מלאים עד אפס מקום. הרבה רעש של ידידות ושכנות, משהו קל, צעיר, שמח. מעשנים מעט. אין אלכוהוליזם, אבל קבצנים יש ויש.
אני שואלת את עצמי למה דומה הנוף האורבני הזה, הבתים, השדרה והאנשים, ואינני מוצאת לו מקבילה כלשהי, לא בניו יורק, לא בטוקיו, לא בפריז וגם לא במוסקבה, ממנה שבתי רק לפני ימים אחדים. אין לי אפילו שפה להביע את היחודיות הזו, רק 'הביתה'. במוסקבה נזכרתי לחטף כשראיתי שלוש נשים מטופחות וגבוהות בשמלות ערב ובנעלי עקב חולפות בטיפוף ונעלמות בפתח אחד המועדונים. לבטח דיברו רוסית ביניהן, ניחשתי.
נכדתי מספרת לי על חוויותיה. מצאו חן בעיניה ביותר המנהגים היהודיים, הדתיות הרכה, שהכתיבה את סגנון החיים במחנה. "מודה אני" בכל בוקר, הוא לדעתה הרגל נכון וטוב. היא אהבה את השיחות הפילוסופיות בחברותא, אמרה. אבל, מיד היא שואלת, אם יש אלוהים והוא טוב והכל קובע ויודע, איך הוא נותן לאנשים להגיע לאכזריות כזו? אני לא יודעת מה לומר, וכמנהג הפסיכולוגים, הופכת את תשובתי לשאלה: האם דיברת עם מישהו על הלבטים האלה? היא עונה: כן, המדריך שיבח אותי ואמר שהוא בטוח שכמעט אף אחד מהחניכים או הצוות אינו מתלבט בשאלות כגון אלה. הוא אמר בצחוק שישלח לי כרטיס טיסה לימי לימוד שיתקיימו בחנוכה, ושם אולי אמצא לי תשובה.
החוויה השנייה שהשאירה רושם על נכדתי היה הביקור בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. מסתבר שלקחו את בני הנוער לאחד הקברים של חייל יהודי אמריקני, שהגיע ארצה כחייל בודד ונפל בזמן שירותו. והיא אומרת: כשראיתי אם השורות-שורות של הקברים האלה, תפסתי בפעם הראשונה כמה זה עצוב וקשה שאנחנו חיים במקום כזה שלמלחמות אין סוף ואנשים צעירים נהרגים בו כל הזמן. אחרי כל הטקסים של יום הזיכרון וכל מה שראיתי בטלויזיה – בפעם הראשונה ממש תפסתי את זה!, היא אומרת.
כמה דקות לאחר מכן היא מספרת כמה נהנתה בצלילה מספינה בים סוף, או כשנחש גדול התפתל על צווארה במוזיאון חיות המקרא, שאף פעם אפילו לא שמעתי על קיומו...
אז מה, אני חושבת בלילה אחרי שנפרדנו, שטיפת מוח של ערכים יהודיים ולאומניים? לא נורא. לנערה שכל בריא והיא תאזן את מה שקלטה עם המסרים התל אביביים החילוניים והאוניברסליים שהיא קולטת בסביבתה הרגילה, בשדרה.
ואת, סבתא, היא שואלת, מה את יכולה לספר לי על רוסיה?
אני עונה לה: רוסיה היא ארץ ענקית והערים שביקרנו גם הן ענקיות, עם כבישים רחבים וכיכרות ענקיות, עם המון בניינים מדהימים וצבעוניים כל כך, ומה שמפתיע שניבנו כך לפני מאות שנים. אני אראה לך תמונות שצילמתי. שדרות כאלה, למשל, הן במוסקבה כל כך צבעוניות באלפי פרחים, ומקושטות בזרים תלויים ופסלי רחוב בטעם טוב. והעצים כל כך ירוקים - ואין פלא, אם כל יום יורד גם גשם. והכל נקי נקי, אין חתיכת נייר ברחובות. אבל, אני אומרת, הרגשתי שהאנשים קטנים קטנים ולא חשובים מול רוסיה הגדולה הזו. ואולי כל הפאר והרוחב נועדו כדי להעביר את החוויה הזו. האנשים הפשוטים לא שווים הרבה, חוץ מהשליטים, כמובן.
הייתי עייפה מדי מלנסות לספר על אוירה של חשדנות ופחד שקלטתי, על מחיקת ההיסטוריה, על העדרם של חיוכים, ושמחתי כשהנערה שאלה פתאום: מה זה בדיוק צאר? קראת את אנה קרנינה?
כמה טוב לשוב הביתה.