פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דואט

דואט

פרופ. עמיה ליבליך | 2/6/2016 | הרשמו כמנויים

באודיטוריום רחש. זה עתה הסתיימו שלוש הרצאות מלומדות.
שני נשים צעירות מתיישבות זו מול זו על הבמה הגדולה. האחת בלבוש מוסלמי מסורתי, שמלה כהה ארוכה וכיסוי ראש, השנייה בשמלת מקסי כחלחלה ומחשוף צנוע. הערבייה, אבלה, מתחילה לקרוא מן הדף בשטף מונולוג בעברית. היא מספרת כמה קשה היה לה לשים את שפת אמה, השפה הערבית האהובה, הצידה, על המדף, לתקופת לימודיה במכללה, כמה זרות חשה בקיום האקדמי שלה במחיצתנו. בסיום היא קוראת את אותו המונולוג בטבעיות מתנגנת בשפתה, הערבית. יעל, ששפת אמה עברית, עונה לה בשיר אהבה בערבית, קולה הערב מסתלסל, מהדהד בחלל האולם. את השפה הערבית למדה רק לאחרונה, היא מספרת, והיא אוהבת את צליליה הרכים. ידיה מתנועעות בתנועות גליות בקצב השיר, ומבטה האוהב מלטף את אבלה. עתה מתרגמת אבלה את מילות השיר לעברית. השתיים מתקרבות זו לזו, מתחבקות ויורדות מהבמה. אינני חושבת שנשארה עין יבשה בקהל.

אני יושבת בשורה הראשונה, כיאות לנשיאת המכללה. על פני עוברות הסטודנטיות, שהן מרבית הקהל ביום העיון "מבט על הגירה". נשים יהודיות חרדיות במטפחות ראש מפותלות ובצעד גאה, נשים מוסלמיות אדוקות בכיסויי ראש ובשמלות שחורות ארוכות מן האופנה האחרונה עוברות באצילות, נשים דרוזיות בצעיפים לבנים ופנים חייכניים, ותל אביביות יהודיות חילוניות בשמלות קיץ חשופות. רבות מהן בהיריון, שבגדיהן איננו מסתיר. כן, גם גברים מעטים, ובלתי מובחנים נמצאים בינינו. וישנם סטודנטים מעולי ברית המועצות לשעבר, וכמה אתיופים, ומי יודע מה עוד – לא תמיד מגלה המראה והלבוש מנין באו.
הכנס שקיימה המכללה האקדמית לחברה ואמנויות תחת שרביט המנצחת של פרופ' אריאלה פרידמן, היה מוקדש השבוע לנושא ההגירה, ועסק הרבה בזרות, בתחושות המהגר, וביחס אליו. פרופ' גליה צבר מנתה את הגדרות המהגר, והציגה את מפות ההגירה העולמיות תחת הסיסמה "לא בחרתי להיות פליט". רוב המדינות, היא אמרה, הפכו לרב-אתניות בימינו. פרופ' סרג'ו דלה פרגולה שרטט את מפת התנועה של היהודים על פני תקופות ויבשות, עולים ויורדים. דר. ניקולא אורבך תאר את הגירת הערבים בתוך ארץ ישראל, פועל יוצא של המלחמות ומכלול שיקולים פוליטיים. הוא מדבר על הכפרים והקהילות שמהם מגיעות הסטודנטיות היושבות כאן בנימוס ומקשיבות. כל זה בעברית, כמובן. אבי יאלו, פעיל חברתי מעולי אתיופיה, מרצה בעברית צברית על מאבק העדה לשיויון ומצביע על הגזענות מצידנו. יש הרצאות נוספות אך הקהל עצמו הוא הביטוי הרב תרבותי הכי מוחשי למה שקיים בישראל היום, זרות ואחרות, ניכור ושייכות. ואיך מדברים על הנושאים הרגישים הללו בצורה מאוזנת ובלתי פוגעת בפני קהל כזה, זוהי אמנות גדולה. אני כורה אוזן רגישה, שלא ניכשל.
אולם, כמו בדואט שהזכרתי למעלה, אין לי ספק כי האמנות שבוצעה על הבמה בין ההרצאות – בשירה, בדקלום, בהצגה - נוגעת וממחישה יותר מאלפי מילים. זו ההצדקה לשילוב האמנות בכל התכניות שלנו. סיימו את הכנס קבוצת צעירים עולים מרוסיה, כמעט צברים - "הבריגדה התרבותית מבית דור 1.5", הם ביצעו בקריאה ובשירה את "שירת ההגירה". במרכזה אמפתיה גדולה לאימהות שנאלצו להתמודד עם קשיי הזרות הגדולה באמצע החיים וביטוי חודר של חיפושי הזהות של הצעירים שגדלו כאן.
היה לי ברור: אנחנו לא חברה שכולה תכלת. אבל הקהילה הקטנה שישבה באודיטוריום של מרכז תרבות וקהילה ע"ש אריק איינשטיין בנתניה, הסטודנטיות, הסטודנטים, המרצים וכל הסגל הם אי של שפיות בעולמנו.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אני נוהגת בדרכי הביתה אחרי הצום בירושלים. כבר כמעט חמש שנים אני תושבת יפו, ושמחה כל יום על מקום מגורי...
בכל דור ודור מופיעה גירסה חדשה של אגדת סינדרלה, הילדה המסכנה, המשרתת המנוצלת, שמתגלה על ידי הנסיך, משתחררת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.