פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שוב נפרדים מחברים ועמיתים בטרם-עת

שוב נפרדים מחברים ועמיתים בטרם-עת

ד"ר ניצה ירום | 28/2/2016 | הרשמו כמנויים

שוב נפרדים מחברים ועמיתים בטרם-עת
בעקבות מותה בטרם-עת ממחלת הסרטן של הפסיכואנליטיקאית ההתייחסותית הבולטת מיוריאל דימן לאחרונה בניו-יורק, אני שבה להתייחס לנושא של המטפל החולה ולכשל האפשרי שלנו כמטפלים לטפל בעצמנו. במרוצת השנים הרבה מטפלים שאני מכירה חלו וחולים, וחלקם מתו טרם זמנם. נראה לי שצריך לעורר מודעות בקהילה המקצועית - בקרב אנשי המקצוע המתמחים לעזור לאחר ולהתמקד בסבלו, כשאפשרי שסבלם שלהם אינו עולה ברדאר שלהם, ופורץ לו דרך לגופם.
משום עיסוקי הממושך במעורבותו של הגוף במרחב הטיפולי, אנסה לאפיין את התופעה של המטפל החולה, את יחס של מטפלים למחלה בסביבתם הקרובה, ואת המנגנונים הנפשיים הפועלים אצל מטפלים במקצועות הנפש ביחס לאיתותי מצוקה בגופם, כדי להאיר את התופעה שבה מדובר. מניסיוני חשוב לומר שמטפלים שמחים על הזדמנות להעלות תחושות וקשיים גופניים שמלווים אותם. המודעות לקשר גוף-נפש כבר נלמדת בפורומים שונים, וידוע, כפי שמקדוגל ואחרים לימדו אותנו – שבגופנו אנו מפקידים כאבים וקונפליקטים שאיננו יודעים בדיוק איך להתמודד אתם ושמאיימים על הדימוי העצמי, על שווי המשקל הנפשי ועל הרוטינה של חיינו.
כשמדובר במטופלים ובעתות חרום – תחושת ההתגייסות מחזקת אותנו, אנחנו לא פוחדים, יש לנו מטרה, האחר הוא בפוקוס שלנו. אלא שלאורך זמן ההתמקדות באחר ובעזרה לו מקבעת אותנו בדרכים מתוחכמות לתרץ לעצמנו את מה שמאיים עלינו ומטריד אותנו, ולהתנתק. אלא שהוא אינו נעלם עם הסחת הדעת, הוא, כאמור, מתעל עצמו אל הגוף. הידיעה שלנו כיום שהנפש והגוף הם מיקשה אחת יכולה לעזור לנו להתייחס למטופל ולהפוך לערניים יותר לביטויים גופניים המתרחשים במרחב הטיפולי, ואפילו להבין אותם ולהגיב להם; כשמדובר בהדהוד שלנו למטופל - אנו עומדים לשירותו. האם אנו עומדים לשירותנו?
אחת התופעות שמסגירה, בעיני, את הפרצה והפיצול שלנו בין הגופני לנפשי, למרות שלכאורה אנחנו כבר יותר ערניים לאיחודם הטיפולי - באה לידי ביטוי באמירות שנשמעות לעיתים מזומנות מצד פסיכולוגים ומטפלים אחרים לגבי מחלות גופניות אצל עצמם, עמיתיהם וקרוביהם – ש'זה אובייקטיבי', 'זה רפואי'. ההקשר והתזמון של החולי – יהיה זה סרטן מסוג כלשהו, פריצת דיסק, הפרעות בבלוטת המגן, בעיות שיניים קשות והפרעות גופניות נוספות – יכולים להיראות לצופה מן הצד כלא מקריים; אבל למטפל עצמו, כפי שנוכחתי, ישנה לעיתים רבות עמדה נחרצת ש'זה רפואי'.
אין ערעור על כך שכשנדרש טיפול רפואי – הוא מחויב המציאות, אלא שלהציע חלק מעצמנו (שהוא גופנו) באופן מנותק לטיפולו הבלעדי של מישהו אחר – הרופא והרפואה, מבלי לבחון את ההיבט הגופני הזה כחלק מעצמנו – זה הופך את המקצועיות שלנו לבלתי רצינית כמעט. אין זה מגוחך שרופא יהיה זה שיאמר לפסיכולוג שלפעמים יש גורמי לחץ בחיים המשפיעים על היווצרות חולי כשלו ואולי היו לו כאלה בתקופה הנקובה?
נראה שלא רק הפוקוס בעזרה למטופל מסיח את המטפל מעצמו, כשההתגייסות שלו למען האחר היא לכאורה נעלה, אלא משהו בהתייחסותם של מטפלי הנפש להיבטים הגופניים כמעט מעוגנת באיזשהו ניתוק עצמי מובנה. שנים רבות חוויתי את עצמי 'כראש' בלבד, שהגוף מיועד לשמש רק ככן לשאת אותו, עד שבגרות הגוף כבר לא אפשרה לקחת אותו כמובן מאליו והנפש שלי שכבר התביישה לפצל את עצמה – התמרדו.
לכן נראה שהביטויים 'זה אובייקטיבי', 'זה רפואי' מול חולי – למשל, סרטן של קולגה או חולי עצמי כלשהו, חושפים אולי נתק בסיסי שלנו מהגוף. כאשר הגוף 'מאיים' עלינו, כילדים אנו רצים ל'מבוגר האחראי' ונעשה כל מה שיאמר לנו או שצריך. אבל אנחנו כבר לא הילד הזה ויש לנו תובנות מקצועיות שניישם, קודם כל, על עצמנו. מי שהוא 'רופא אך לא לעצמו' אינו מעורר אימון, וגם לא 'הסנדלר שהולך יחף'.
גם אנשים במקצועות הטיפוליים שמיומנים בהתייחסות לגוף יכולים להיות טכניים לגביו, בשעה שאנו חושבים היום באופן כולל על האדם כגופני ונפשי כאחד, ונדרשת מצדנו עמדה מתבוננת כלפי החיים שלנו. הבריאות המופרת היא אולי האות לכשל בהתבוננות העצמית הזאת. עולמנו הוא עולם של לחצים כלכליים ואמביציות אישיות, כולם 'רצים' ו'רצים'. אבל פעמון ההזעקה של גופנו מחייב לעצור ולהקשיב, ואולי עוד קודם לכן, לצרכים שלנו, לקצב שלנו, לקשיים שלנו, למגבלות שלנו.
קהילה מקצועית דואגת לחבריה, היא מספקת להם השתלמויות וסטנדרטים לידע. אבל צריך גם לדאוג לאנשי המקצוע כשהחולי מכריע אותם, כסוג של סיכון מקצועי. המודעות והנכונות להתבוננות פנימה היא תנאי הכרחי בעיני כדי שמשהו גורלי בחיינו לא יתחמק מן הרדאר שלנו, שניתן עליו את הדעת: שנכיר בפחדים שלנו לקראת פרישה, באיום מצד הצעירים, ברצון לתקתק משפחה וילדים כשזה לא ממש אפשרי, בחיים זוגיים או חסרי זוגיות שגובים מחיר או כרוכים באובדן. אי-אפשר להטיל על המטופלים את האחריות לחולי של המטפל, כפי שאפשר לשמוע לפעמים מטפלים אומרים: 'אנחנו עובדים עם חומרים טוקסיים' – מטופלים אינם מרעילים אותנו, הם מפרנסים אותנו, ואנחנו אחראים לשמור על עצמנו, כשהם מוזמנים להביא את המצוקות שלהם.
הפוסט הזה לא בא להפחיד, הייתי שמחה שישמש כפעמון אזעקה. אדישות למדווים הגופניים שלנו איננה אבירות, אנחנו יכולים ללמוד לטפל בעצמנו דרך הטיפול בחולי שלנו, כפי שעושים המטופלים לעיתים קרובות. אלא שהמקצועות שלנו מעניקים לנו כלי יקר של אחריות ומודעות, שחשוב להשתמש בהם אולי עוד לפני שהחולי פורץ לו דרך.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

מיניות בקלישאות כתבת התרבות של ערוץ 10 חן ליברמן העלתה סדרה 'מין נכחד'. באומץ היא העבירה את נושא הסקס...
הסידרה הקלינית - דיון מס' 3: המצפן הפנימי – ליבה חדשה להתנהלות הטיפולית, חלק א' מבוא: מטרתי בסידרה הקלינית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/3/2016

תודה למגיבים. אני מודה למגיבים/ות ומעריכה את גלוי הלב של המפרטים. מכיוון שמדובר בדאגה לעצמנו, מי מבינכן שתרצה - יכולה להתקשר אלי ישירות לטלפון .03-6044099

אורית גודקאראורית גודקאר5/3/2016

עצירה. תודה ניצה על ההזדמנות לעצור ולחבר את התמונה הפנימית שלנו. לוקחת לי את החופש לבדוק ולהרהר.

מאיה שטייןמאיה שטיין5/3/2016

נגעת בנקודה רגשיה מאד...... אומרת מי שכבר חודש ימים מסתובבת עם טישויים מנוזלת ללא סוף וולא הפסק...
מבט כמעט מרחם של מטופלים שאומרים לי בפרצוץ "לא מטפלת בעצמך..הא???"
ואני מיישרת מבט ומרגישה כל כך מטומטמת כשאומרת "אין זמן.." ועוד מוסיפה חצי חיוך עקום....
את צודקת ניצה. אבל אין לי זמן לקבוע עם רופאת משפחה תור לברור מה עושים עם האולקוס/הכאב בגב/המיגרנה...
שאצלי כולם בגלל טונות עבודה ומיעוט שינה...
אז יש לי הסבר אני אומרת לעצמי
ולא כוללת בתוכו את הקשר גוף ונפש אבל בתוכי יודעת מה שאני תמיד אומרת למטופלי -"הגוף מדבר ומסמן לך..."
את זה מדקלמת באוטומט ואז???
הולכת למחשב לקבוע תור באינטרנט אתם חושבים????
מה פתאום...
הולכת לנייד לקרוא טונות מיילים, לעבוד וצונחת למיטה לפנות בוקר ורק בצהריים שלמחרת נזכרת שלא קבעתי תור
וחוזר חלילה...
מה הסוף שיהיה לזה???

נעמי טאוברנעמי טאובר29/2/2016

כתמיד, את נוגעת במשהו חשוב. לכאורה מובן מאליו, וכל כך לא נלקח בחשבון... תודה ניצה