פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פשוט רזה

פשוט רזה

ד"ר ניצה ירום | 22/9/2010 | הרשמו כמנויים

פשוט רזה
הגוף הממשי נוכח בחדר הטיפולים. עודף משקל בעיתי וגם רזון בולט – נוכחים בו, רואים אותם, כמו אספקטים גופניים אחרים, אבל לא נעים להתייחס אליהם בטיפול מבלי שנחוש חודרים או נחדרים. אני סבורה שכאנו מתגייסים רק לשמוע ולא לראות (או לגייס תחושות אחרות שלנו כגון רעב, חנק או סלידה) - אנו מצמצמים את החוויה הטיפולית. לכן ברצוני להתמקד הפעם במקום הרזון בזירה הטיפולית, דווקא משום שהוא 'טריקי' בנורמטיביות שלו, יותר מאשר השומן העודף.
התרבות שבה אנו חיים מעודדת רזון, והופכת גם מטפלות ומטפלים וגם אמהות ואבות לשותפים סמויים ל'ברית הרזון'. הנורמה של פניית נשים (בעיקר) לטפח 'גוף רזה' הינה בעיניהן דרך לשמור (כאילו) על מראה שיבטיח להן (כנערות או כנשים) נצח, תשומת לב, אטרקטיביות ו'אהבה'. מעין ערובה לגאולה מגורל נשי של ילדה או נערה 'שמנה', שתזוהה כלא מושכת, ואפילו כמקוללת או פגומה. (ראה פרק 2 בספרי 'סיפורי גוף'). מניסיוני, בעיה שעולה בטיפול הינה 'להכניס' את הרזון המופרז לחדר הטיפולים. מכיוון שהוא נתפס כערובה מאגית ליתרון, קשה לנערה או לאישה המאמצת אותו - להודות בו.
תפקידו של המזון הוא לבנות את גופנו, אולם כמו נושאי המין, ההיבט הפיזי מהול בהיבט הנפשי והבינאישי. מתחילת החיים ההזנה הינה פעולה הנעשית בתוך קשר, ולכן האכילה וההמנעות ממנה נקשרים מהר מאד ליחסים שאנו מקיימים עם סביבתנו האנושית. מאבקי כוח בין אם לבת 'מי מחליטה' יחלחלו בקלות לענייני ההזנה. האם הרוצה להבטיח שהיא פועלת כ'אם טובה דיה', בקלות הופכת לאם פולשנית, והבת - מחזירה מלחמה שערה דרך האוכל. בגיל ההתבגרות יכולה בת להיכנס לתפקידים הנשיים המזומנים לה דרך כניסה למטבח – היא תראה עליונות נשית בתחרות עם אמה.
נכון הוא שקיימת כיום רגישות לנושא הפתולוגי של 'הפרעת האכילה' וקשה למטפלים לא להבחין בשיח המצומצם בחדר הטיפולים מצד מתבגרת על 'מה תאכל' ומה 'לא תאכל', ולכן קשה לא לתת לכך מקום בטיפול. אבל האיתותים לגבי תפקיד ההתרוקנות והאדרת הרזון בעולמה מופיעים עוד קודם, כאשר הם שזורים במערכות היחסים בהווה ובעבר ומבטאים צרכים וחרדות של הפרט.
מה שחשוב לי להצביע עליו ברשימה זו הוא שבטיפול הנפשי ובמשפחה ישנה אפשרות להתקה של דפוסי רזון לא פתורים של המטפלת או האם – לטיפול וליחסים עם הנערה/הבת. ראיתי מקרים לא מעטים שאידיאליזציה של רזון אצל אמהות, כמרשם להצלחה נשית, הפך את התנהלות המשפחה בענייני אוכל למעין 'חוג שומרי משקל', ואת היחסים בין האם לבת כמצטמצמים למעין פיקוח מה הבת אוכלת. ממש 'נכנסים לה לפה'. גם אבות יכולים להוות מודלים של הזנה ופיקוח, וגם בנים יכולים להיות חשופים לפיקוח שכזה, אבל בין אמהות לבנות ראיתי ממש העברה בין דורית בעניינים אלה.
אפשרי שמטפלת, השותפה לתרבות הרזון הרווחת כיום, רגישה גם היא לתפקיד הרזון בחייה ולכן מתקשה לתת מקום למשמעות הרזון שלה או לאורחות התזונה שלה. אם היא מנחמת את עצמה שהיא 'פשוט רזה', ושאין עניינים רגשיים שהרזון שלה מאותת עבורה - אפשרי שרגישות זו שלה תקשה עליה לקלוט את הרזון הבעייתי המתפתח אצל המטופלת שלה, כאשר המטופלת מדברת באופן רהוט לכאורה. (בעיה דומה יכולה להתעורר כאשר משקל עודף מונח על הפרק). ברצוני להראות שהשאיפה לרזון ואימה ממזון יכולים להיות מובנים גם אצל מטפלים ולעבור מדור לדור בתוך משפחות, ולכן רצוי להכיר בקיומם ולמצוא דרך לדבר אותם.
נשאלתי פעם: 'מה את עושה אם מטופלת מכחישה שאינה אוכלת'. עניתי: 'לרוב אני אומרת שאני פשוט רואה אצלה רזון שמדאיג אותי'. תחושתי היא שמראה עיניים אינו מאפשר להתעלם מרזונה של מטופלת.
'אני פשוט רזה' אמרה לי מטפלת כשעניין רזונה המדאיג של מטופלת עלה על הפרק. ואני אמרתי: 'יכול להיות, אבל אם קיימת האפשרות שאת עצמך נבהלת מאוכל ומשומן – יהיה לך מאד קשה לתת מקום לחרדותיה של המטופלת, להתבונן אתה בחופשיות בדמוי העצמי המואדר שלה כרזה או בחרדות שרזון שכזה מאותת ".
אם נוכל להתבונן ברזון (או בשומן) האישי שלנו ולהכיר את הסוגיות הרגשיות שהוא מאותת לנו ולא להתנחם בתקינות החברתית שלו – אולי נוכל להרוויח מיכולת פנימית להתבוננות ולשיתוף, מעבר להשענות הנקודתית על הרזון.

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

מ'אנה או' ל'חנה אוי!' המסורת הפסיכואנליטית ארוכת השנים בעיקר מקשיבה למילים. ביטויים גופניים מגוונים...
דיון מס' 6 טלטלה נפשית בין אובייקטים מופנמים (מהעבר) ובין אופציות (מההווה): פניו של קונפליקט עכשווי הקדמה: בטור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינת גבעעינת גבע6/10/2010

א. " דע את עצמך" ב. ... ... עינתגבע, מכון אדלר.. שלום לכולם, שלום לניצה,

את מעלה סוגיה חשובה.
ומזכירה לי את אריסטו ששלח אותנו למשימה המורכבת והמאתגרת של חיינו :" דע את עצמך"
אני מאמינה שהעמקת המודעות עצמית היא אחריותו וחובתו של הורה ואיש מקצוע המלווים תהליכי צמיחה והתפתחות.
גיבוש עמדות באמצעות מודעות היא המפתח להתקדמות.

בנוגע לחדר הטיפולים, מצטרפת להדגשה שלך.
עלינו לחדד ולמקד התייחסות הוליסטית לפונה. התייחסות לרוחו(מחשבותיו), לנפשו (רגשותיו)ולגופו (הפיזי).
האדם הוא שלם, הכולל קוגניציה,נפש וגוף.
שלושת החלקים קשורים, תלויים ומשפיעים זה על זה.

הפונה להדרכה/ייעוץ/טיפול צריך להרגיש נראה, מוקשב ומורגש.

בהזדמנות זו מברכת אותך ומחזקת אותך להמשיך ולהעביר את מחשבותייך, הבנתך ותובנותייך המקצועיות שלא יסולאו בפז.
להשתמע
עינת גבע, מכון אדלר.



titi tubulinatiti tubulina4/10/2010

אז איפה הפתרונות. המאמר מצביע יפה על הבעיתיות בנושא הנצחת הרזון באופן לא מודע ע"י הסביבה המשפחתית, טיפולית חברתית של המטופל. לי אישית היה חסרה ההתיחסות לכוח התרבותי, פרסומי, פטראיכלי - המוביל נשים שוב ושוב להפרעות אכילה מסכנות חיים. ויותר מכך היה חסר לי הפתרון, לא האבסלוטי - כי אם המחשבה על הדרך לשחרר את התבנית המזיקה הזו. מעבר להצבעה על הרזון ולהתיחסות אליו בחדר הטיפולי, כיצד מרחיבים את היריעה של הפתרון ומאפשרים למטופלים צחושת העצמה ושיפור משמעותי של הדימוי העצמי. עד שיצליחו בעצמן להתמודד עם הכוחות החיצוניים המושכים תדיר לכיוון הרזון החולני המככב בפרסומות, תוכניות טלויזיה וערוצים פופלריים. אולי אני אופטימית כשאני מחפשת פתרונות קונקרטיים. אבל כזו אני. יישר כוח דר' ניצה