למי שמורה הזכות לא לדעת (ולהיתלות באילנות יודעים כשצריך)?

שפיות זמנית | 4/2/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הפסיכואנליזה נוטה להיות מזוהה כגישה שיש בה באופן אינהרנטי יותר השלמה עם אי-הידיעה. אם זה בהתייחסות למרכיבים לא-מודעים אשר מניעים את כולנו, אם זה בסבלנות ואורח הרוח המשתקפים במבנה של הטיפול בגישה זו ובזמן המוקדש לו, או בחוויית הגישוש באפלה (ולעתים אף חשיכה מאיימת) שכלכך מאפיינת את מהלכה. לעומתה, נוטים לתפוס את הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית כפוזיטיביסטית יותר ביחסה לידע. קודם כל, היא Evidence based, וה"בייס" הזה יכול להיחוות כקרקע מוצקה של ממש לעומת אותו ערפל שמהלכת בתוכו הפסיכואנליזה. נוסף על כך, הקרקע הזו גם נמצאת בתהליך עיבוד ופיתוח מחקרי מתמיד, שמעורר תחושה שבעתיד נדע יותר על מה שעוזר ואיך. שנית, יש להרבה מהשיטות הקוגניטיביות - התנהגותיות מנואל, שלכאורה המטפל (והמטופל) יכול להיצמד אליו ולהרגיש בטוח. וגם בטיפול עצמו מרבית העבודה היא עם מה שידוע ונוכח, תוך ביטחון יחסי כיצד להתייחס אליו.
הצגה זו של הדברים היא כמובן פשטנית למדי, אך כנראה מייצגת במידה מסויימת הנחה קיימת ודי רווחת לגבי שתי הגישות. הבעיה המרכזית איתה, היא שבשתי הגישות נפגשים המטפלים עם מצבי אי-ידיעה, ובשתיהן לא קל לשאת אותה. בשתי הגישות מטפלים יכולים למצוא את עצמם נאחזים בעקרונות, רעיונות תיאורטיים או כללים מעשיים מוכרים דיים שעוזרים להם לשאת את אי-הידיעה. בשתיהן תהיה כנראה יותר פנייה לספרות ולהדרכה במצבים כאלה, ולדמויות מפתח שירגישו כמו אילן להיתלות בו, לפחות לבינתיים, לפחות חלקית.
(מחשבה בעקבות הציפייה הרבה המורגשת בקהילת המטפלים הדינמיים לקראת המפגש עם הנוכחות החיה של אלוורז, וכמובן עם הידע שיש לה לתת, למרות החלקיות שלו, למרות כל רגעי אי-הידיעה שעוד יגיעו אחריו).