"וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל" - קריאה בספר 'מדבר עם הבית' מאת עמיחי חסון. אבן חושן 2015 (75 עמ')
גיא פרל | 2/12/2015 | הרשמו כמנויים
הרשימה ראתה אור ב 'עיתון 77' גליון 385, או'-נוב' 2015
בספר ביכוריו פורש חסון מניפת שירה רחבה המשתרעת מן האוניברסלי והמיסטי, ועד למשפחתי והאישי ביותר. חלק מן השירים, בייחוד אלו הקרובים יותר לקוטב המיסטי, מזכירים מאוד בשפתם, מבנם ותכניהם, מעשיות חסידיות (סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב אף מוזכרים ומצוטטים בחלק מן השירים). שירים אלו כה מורכבים ועזי דימויים וסמלים עד כי קל לשכוח שכתב אותם משורר צעיר במיוחד, ולא חסיד לבן זקן בן המאה ה 17, הפורש בפנינו אלגוריות למצבו הקיומי של האדם. לדוגמא, הבית השלישי מתוך 'מעשה שהייתי' (עמ' 14) – "מַעֲשֶׂה שֶׁהָיִיתִי צִפּוֹר גְּדוֹלָה לְלֹא תְּנוּפָה וּכְנָפַי שְׁחוֹרוֹת מִנֵּפְט / שֶׁנִּטְפַּל לִקְצוֹתַי הַלְּבָנִים וּצְחוֹק הָאַלְמָנוֹת לֹא הוֹתִיר מָנוֹחַ / וְנִחַמְתִּי עַצְמִי בִּמְעַט הַמָּזוֹן שֶׁנִּמְצָא מֻנָּח בְּקַרְקָעִית הָעוֹלָם כְּהֶפְקֵר / וְאִישׁ לֹא עָמַד כְּנֶגְדִּי לַעֲזֹר". ודוגמא נוספת, מתוך 'איש היער מדבר' (עמ' 12) - מַדּוּעַ הֵם שָׁבִים אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. / בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי בָּאֲוִיר / שֶׁיִּכָּשְׁלוּ לָבוֹא בּוֹ וַעֲדַיִן / הֵם דּוֹפְקִים וּבְפִיהֶם בַּקָּשׁוֹת: / נְפָשׁוֹת שְׁחֹורוֹת מְבַקְּשׁוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט / חַד־הַקֶּרֶן מְבַקֵּשׁ מִקְלָט מֵהָאֲרִי / עֲלָמוֹת יָפוֹת מְבַקְּשׁוֹת לַחַשׁ מַרְפֵּא / לְהָקֵל אֶת כְּאֵב מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת / גַּם נְסִיכִים גַּם עַם הָאָרֶץ תּוֹעִים פֹּה / רָאִיתִי בְּנֵי שְׁפָחוֹת נִרְדָּפִים בִּידֵי בְּהֵמוֹת // רַק הָאַיָּלָה בָּהּ אֲנִי נוֹתֵן עֵינַיִם / אֵינֶנָּה מַגִּיעָה אֶל בֵּיתִי לְעוֹלָם."
מוטיב השבר וההשתוקקות המתמדת אל תיקונו בולט בדוגמאות אלו כבשירת חסון כולה, והוא מרכזי, כמובן, גם במעשיות החסידיות. אולם, חסון אינו מתרפק על העבר, הדת או הטקסט החסידי, ושירתו מעוגנת בהווית חייו כבן זוג, אב, בן, נכד, חייל מילואים וכן הלאה. חסון מבקש לחשוף את הקודש בהווית החיים, את הקודש בחול, וברשימה זו אתמקד בכמה דוגמאות לדבר. בשיר 'ניסיון במוטוריקה עדינה' (עמ' 50) מתאר חסון נסיעה באוטובוס, כחייל, לאורך בקעת הירדן. מופיע בו דימוי באמצעותו ניתן לתאר מאפיין זה של שירתו – "לִמְרֹחַ לֶחְיִי עַל זְכוּכִית כְּפוּלָה / מְמֻגֶּנֶת, מְלֻכְלֶכֶת מְאֹד, / מַכְבִּידָה לִרְאוֹת סִימָנֵי גְּאֻלָּה."
נשוב אל האיילה, אשר בסיום השיר 'איש היער' מסמלת את ההשתוקקות אל השלמות החמקמקה. היא מופיעה שוב בשיר 'לא זכרתי אם נולדתי' (עמ' 25), ובציטוט שאביא ניכרת יכולתו של חסון לזהות בתוכו את ההשתוקקות הקדומה המפעמת בו גם בהקשרים החילוניים והמודרניים בהם הוא חי, וזאת מבלי לאבד מגע עם איכותה הארכיטיפית - "אֶפְשָׁר וְנוֹלַדְתִּי בִּשְׁעַת הַתֹּהוּ הַמֻּחְלָט / כְּאַיָּלָה זוֹעֶקֶת לְמַיִם בְּרֹאשׁ הַר / בְּנָקִיק נִסְתָּר תַּחַת מְגֵרוֹת הַשֻּׁלְחָן / בְּסוֹף גֶּדֶר הַמַּעֲרֶכֶת גְּבוּל לְבָנוֹן / עַל דֶּשֶׁא סִינְתֶטִי בָּאִצְטַדְיוֹן / שַׁעַר עַתִּיקָא קַדִּישָׁא". האיילה, כנושאת אותה משמעות סימבולית, מופיעה גם בשיר הקצרצר 'בעינין המפגש הבלתי אמצעי' (עמ' 28) - "לוּ יָכֹלְתִּי לְהַקִּיף אֶת הָאַיָּלָה / הָיִיתִי לוֹחֵשׁ לָהּ שִׁיר אַהֲבָה / וּבוֹרֵחַ".
התנועה המתמדת בין קודש לחול, ובין הסתר פנים לגילויָם, ספוגה בכל שיר משירי הספר. אתמקד בשיר 'עלמה יפה ואין לה עיניים' (עמ' 37) המוקדש לרב מנחם פרומן, אותו אביא במלואו: "שֶׁלֶג יָרַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעֵין הַחַשְׁמַל פָּסַק / נֵרוֹת נְשָׁמָה סִמְּנוּ אֶת מְעָרוֹתֵינוּ / סְבִיב אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ רָקַד רַבִּי / שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּנֶגֶד זַ'אן פּוֹל / סִטְרָא אַחְרָא וְהַסַּבָּא שָׁאַל מִתּוֹךְ הַזֹּהַר: / מִי הִיא עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין? // וּבְתוֹךְ כָּךְ אַתָּה אָמַרְתָּ: / אֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מְאֹהָב עִם פֶּרַח בַּיָּד / מוֹרֵט עֲלֵה כּוֹתֶרֶת וְעוֹד עֲלֵה כּוֹתֶרֶת - / יֵשׁ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ בָּעוֹלָם אֵין / הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ הוּא בָּעוֹלָם - / זוֹרֵק אֶת הַפֶּרַח לֶחָלָל / הַפָּנוּי כְּמוֹ רַבֵּנוּ / נַחְמָן שֶׁכָּתַב בְּגֶרְמָנִית / וְחָתַם עַל הַדַּפִּים פְרַנְץ קַפְקָא. // מָחָאנוּ כַּף לְכַף לְהִתְחַמֵּם בַּחֲסָדִים / וְהִתְבּוֹנַנּוּ בָּאֵשׁ: / לֹא רָאִינוּ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת / רַק הִשְׁתַּקְּפוּת הַמִּלִּים בַּמַּיִם.". חידת העלמה היפה ללא העיניים מופיעה בספר הזוהר, וקיימים פרושים שונים בייחס לזהות הנערה, ביניהם השכינה והתורה. יחד עם זאת, מקובל להתייחס אל חידה זו כאל מעין קואן – חידה שאין לפותרה עד תומה, ויש להמשיך להרהר ולחקור בה – כפי שיש מי שמתייחסים אל מושג השכינה ואל התורה עצמה. דומה שזהו הלך הרוח אותו מבקש חסון בשירתו. הוא מבקש להישאר במגע עם הקודש, אך לעשות זאת כילד, במרחב של משחק שאלה והתבוננות. במרחב הפתוח הזה מטשטשים הגבולות שבין רשב"י לבין ז'אן פול סרטר (המשובש באופן מבריק לסטרא אחרא), ובין ר' נחמן מברסלב לבין פרנץ קפקא – שני גאונים, האחד דתי והשני חילוני, מספרי סיפורים אלגוריים על מצבו של האדם והם משתקפים זה בזה. בסיום השיר מופיע תיאור מופלא למצב התודעתי איליו מכוון חסון – אין בו התגלות מוחלטת של הקדושה במובנה הדתי, מן הסוג שחווה התנא רבי חנניה בן תרדיון (בשעה שנשרף על ידי הרומאים עטוף בספר תורה), אך יש בו מרחב פתוח להתבוננות בגילוייה השונים, גם במקומות בהם לא נהוג לחפשה.
אחתום רשימה זו דווקא בשיר פשוט לכאורה – 'דיוקן עצמי' (עמ' 68) - מן המחזור 'דיוקן משפחתי חדש' העוסק בילדותו של המשורר. מתוארת בו חוויתו כילד בן 5 שנחשף לקדושה המסתתרת בכל, ומאז נגזר עליו לחפשה:
יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ עוֹמֵד לְבַד בַּמַּיִם,
לֹא רָחוֹק מֵהַחוֹף. הוֹרָיו קוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ
הַפְּרָטִי, אַחַר כָּךְ בְּשֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ.
הוּא אֵינוֹ עוֹנֶה.
הוּא מוֹרִיד אֶת מַבָּטוֹ מֵהָאֹפֶק אֶל הַמַּיִם
מְצַפֶּה לִרְאוֹת בָּבוּאָתוֹ מִשְׁתַּקֶּפֶת, רוֹאֶה
קַרְקָעִית יָם, רוֹאֶה צְדָפוֹת וְאַצּוֹת, בַּקְבּוּקֵי מַשְׁקָאוֹת
נִסְחָפִים, מַרְגִּישׁ דְּגִיגִים קְטַנִּים נוֹגְסִים בְּרַגְלָיו וְרוּחַ
אֶחָד לַכֹּל.