"הַנֶּפֶשׁ הִיא סוֹנָאר" - קריאה בספר 'מפי התן' מאת תום הדני נווה, הוצ' קשב לשירה 2015
גיא פרל | 3/5/2015 | הרשמו כמנויים
שני השירים הפותחים את ספרו של הדני-נווה מציגים בפני הקורא, לתפיסתי, את תמצית חווייתו כמשורר – באמצעות שירתו הוא מבקש להגיע אל ליבת החוויה הרגשית, אך מתקיים פער מובנה שכמעט בלתי אפשרי לגשר מעליו בין מוגבלותן של המילים והמחשבה המחוללת אותן, לבין המקום איליו הוא חותר. התהליך מתואר משני כיוונים. השיר הראשון 'המילים' (עמ' 13), ממנו לקוח שמו של הספר, נע מבפנים החוצה – מתוארת בו התנסות בכתיבה אקסטטית המגשרת לכאורה על פני הפער האמור, אך עם בוקר מתגלה כישלונה של השירה – "בְּמֶשֶׁךְ הַלַּיְלָה / הַמִּלִּים הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנִּי / כְּמוֹ יְלָלָה מִפִּי הַתַּן. // בַּבֹּקֶר מָצָאתִי אוֹתָן / קְטַנּוֹת עַל הַדַּף / וַאֲנִי כְּמוֹתָן.". השיר העוקב מתאר ניסיון, מתסכל אף הוא, לנוע מן החוץ פנימה – "מֵאֵיפֹה לְהַתְחִיל? / הַמַּחֲשָׁבָה הִיא תְּנוּעַת צִפֹּרֶן / עַל פְּנֵי גְּלִיל סֵלוֹטֵייפּ.".
דומה שכבר בשני השירים הפותחים, המציגים את הבעיה, ניתן לראות רמזים לפתרון הפואטי אותו מנסה הדני-נווה להציע לה – שיריו קצרים ומרוכזים, הם נשענים על דימויים חזותיים, ובדרך כלל תודגש בהם החוויה החושית. מודע למגבלות השפה, הדני-נווה נמנע כמעט לחלוטין מניסיון מילולי לחדור לעומק ההתנסות הרגשית ולפרשה, והתוצאה מרוכזת ומדויקת. צמד שירים נוסף העוסק במפורש במגבלות השפה וקשיי השירה מופיע במחזור הארס-פואטי 'שורה של הקלות' (עמ' 30) ואף בו מודגם הפתרון הפואטי איליו התייחסתי -א. לֹבֶן הַדַּף הוּא סִיד עַל גֶּזַע הָעֵץ, / הַמִּלִּים מִתְרַחֲקוֹת מִמֶּנּוּ / כְּמוֹ חֲרָקִים." ב. הַמִּלִּים עוֹמְדוֹת בִּי / כְּמוֹ מַיִם בִּקְצֵה בֶּרֶז. / אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ עֲלֵיהֶן / עַד שֶׁאֲנִי נִרְטָב."
נעיין בדוגמאות נוספות לדבר. בשיר 'מצעים' (עמ' 23) תיאור קצר של התרחשות יום יומית – "כְּשֶׁנְּנַעֵר אֶת הַמַּצָּעִים / קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּבְלְעוּ בָּהֶם / יִקְפְּצוּ כְּגִצִּים // וּכְשֶׁנִּטְפַּח עַל הַכָּרִית / שֶׁהֶחֱרַשְׁתְּ לְתוֹכָהּ אֲנָחָה / בַּת קוֹל / תְּהַדְהֵד מִתּוֹכָהּ.". זהו שיר מאופק ועדין הנותר צמוד לעולם החושים, ובכל זאת עולה ממנו חווית קשר עמוק וחי. דוגמא נוספת לתיאור מעודן ומאופק שכזה ניתן לראות במחזור הקצר 'טבלאות יאוש' העוסק בגעגועיו של הדני-נווה לאהובתו בשעת נסיעתה. השיר השלישי במחזור, מן היפים בספר, מהווה בעיני תמצית הפואטיקה של הדני-נווה. הגעגוע, אשר בשאר שירי המחזור מופיע באופן מפורש יותר, אינו מוזכר בו כלל. כל שיש בשיר הנו תיאור המשורר מזליף טיפות עיניים – ללא תיאורי רגש, בלי מטאפורה, רק תיאור קצר ומדויק המחזיק בתוכו בדידות ועצב עמוק – "עַל הַסַּפָּה בִּשְׁכִיבָה / הִזְלַפְתִּי טִפּוֹת, / אַחַת / בְּכָל עַיִן." (עמ' 25).
מאפיינים פואטיים אלו ניכרים גם בשירים שאינם עוסקים באהבה וקשר. השיר 'מכת בכורות' (עמ' 36) למשל, מסתיים אף הוא בתיאור תמונה, והאמירה הקשה המקופלת בו עולה בעדינות מתוך החוויה החושית ואינה נמסרת מפורשות – "מִבַּעַד לְמַשְּׁבֵי הָאָבָק, / שָׁמַעְתִּי אֶת שִׁקְשׁוּק בַּרְזֶל הַנַּגְמָ"שׁ / הַזּוֹחֵל עַל שְׂדֵה הַפּוּדְרָה, / כְּקוֹל עֶגְלַת חַג הַנּוֹשֵׂאת בִּכּוּרִים.". נעיין בשיר 'המשקל הדיגטאלי' (עמ' 35) בו שוב מודגם הדבר – "הָעוֹבֶדֶת הִדְבִּיקָה עַל חֻלְצָתָהּ / אֶת תָּוִית מְחִיר הַבָּשָׂר בִּזְמַן הָאֲרִיזָה. / שְׁטָר שֶׁהֵרִימָה לְעֻמַּת הָאוֹר / שָׁמַט צֵל עַל עֵינֶיהָ. / כְּשֶׁהִנִּיחָה אֶת מַרְפְּקֶיהָ עַל הַמִּשְׁקָל, / סְפָרוֹת אֲדֻמּוֹת רִצְּדוּ עַל הַצָּג / כְּמוֹ בִּסְפִירָה לְאָחוֹר.". התיאור הנו מינימליסטי וויזואלי, ודווקא משום כך עולה ממנו בחריפות הדה-הומניזציה שעוברת האישה המתוארת – היא חדלה להיות סובייקט, קיומה וחוויתה נמחקים והיא מתמוססת אל תוך התפקידים, הפעולות והמכשירים המקיפים אותה במקום עבודתה.
הדני-נווה, שהוא גם פסיכולוג וחוקר, כותב מתוך מודעות מלאה למוגבלות מערכת היחסים שבין המילים לבין מה שהן מבקשות לתאר והוא מתייחס אליה ישירות. בשיר בן המשפט האחד שבעמ' 49, לדוגמא, הוא מתאר מורכבות גדולה – "עַד שֶׁהַשָּׂפָה לָכְדָה אֶת הַגּוּף / בָּא הַכְּאֵב / וְקָרַע אֶת הָרֶשֶׁת.". דומה כי בשיר זה מופיע הסבר למידת העידון והאיפוק הרגשי בה נוקט הדני בשירתו – תיאורי רגש עזים מדי ומפורשים מדי מרחיקים את המילים מרחק נוסף ממשמעותן. רק בתיאור המאופק, המעודן, הקרוב אל עולם החושים של הגוף, מצליח המשורר לצמצם במידת מה את הפער שבין שפתו לבין החוויה.
תיאור נוסף של אותה מערכת יחסים, הפעם עם התייחסות אף לתפקידו של הזולת והקורא, מופיע בשיר ללא כותרת שבעמ' 44 - "אָדָם מְיַדֶּה אֶת תּוֹכוֹ אֶל הַחוּץ / וְרוֹאֶה אֶת קְרָבָיו בַּכֹּל. // הַנֶּפֶשׁ הִיא סוֹנָאר - / מַשְׁדֵּר שֶׁל מִלִּים / וְצִפִּיָּה לְהֵד.". המילים לבדן אינן יכולות לתאר את הנפש, מעצם טבען הן מתרחקות ממנה כל העת כפי שמתרחקת יללת התן מפיו, אך משמעות נוצרת כאשר הן פוגשות בחוויתו של הזולת ומהדהדות אותה.
גילוי נאות – כתב יד של הספר נמסר לחוות דעתי ואני מופיע ברשימת התודות של הספר.
