Carpe Diem בתל-אביב
שמואל ברנשטיין | 24/10/2015 | הרשמו כמנויים
בשבת זו החלפתי את מסלול הריצה הרגיל שלי סביב האגן הקדוש, במסלול תל-אביבי של בוקר שבת מהבילה מלחות. במקום הריק של טיילת גולדמן וטיילת שרובר בעונת הסכינים, הייתי לפתע אחד בהמון רצים ומהלכים, רוכבי אופניים ואפילו כאלה ממונעות (הגם זו פעילות ספורטיבית עם ערך בריאותי?). לכאורה תמונה מעודדת של אזרחים תאבי-חיים ובריאות, נינוחים בתחום המחיה שלהם – לא הבחנתי בסימני חשדנות או מוטרדות מאפשרות של פיגוע. אבל, הדימוי ׳נואשי-בריאות׳ עלה בי בהביטי בפני ספורטאי הבוקר התל-אביבים ונזכרתי בשורה מבריקה משירו של ויזלטיר - ״יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל-אביב״. אכן, כל כך מתאמצים להצליח, להראות טוב, להראות מצליחים. ולמה כה רבים מהם הולכים או רצים בקבוצות שאלתי את עצמי, ולא נעניתי..
אח״כ על שפת הים, השמש מלטפת והמים כבר לא חמים מידי, שוב תענוג לטבול ולשחות, חרף נסיונו של המציל לקלקל את החוויה בהוראות והתראות בווליום שלא יבייש מואזין מן הכפרים עוטפי ירושלים. המלצרים מסתובבים ושואלים אותנו באנגלית אם נרצה משהו על אף שאנחנו קוראים עיתון עברי מובהק (ללה-לנד קוראים למקום). מוכר הגלידה הקשיש, מאד מתאמץ לסחוב שני ארגזי ארטיק-קרטיב והבחורה הממורמרת לידינו, מתעמרת בעובד הסודני האדיב להפליא, ודורשת ״לא שמשיה, שמש אני רוצה״ ומצווה עליו לסחוב את הכסא אנה ושוב תוך איומים להביא שוטר לצרפתיה שגנבה לה את המקום האחר. גם היא נראתה לי מאד מתאמצת ולא הבנתי למה בדיוק..
אח״כ בקיוסק של אייל שני, בתור לטחינה ולפיתות עומדת גברת ואוספת עוד ועוד צלוחיות, מספר לקוחות ממתינים לה בסבלנות וכשאינה מסתדרת עם שתי ידיה מתנצלת בחיוך-לחוץ ואומרת שהיא תיכף תחזור כי לא גמרה – כאן ההתאמצות התחילה להתבהר לי – אנשים רעבים בתל אביב - נזכרתי בפזמון שיר השוק של נעמי שמר בפיהם של התרנגולים: ״אבל אנחנו מול השפע, כאן יחפים כסנדלרים. על כן שתה ואכול ושמח ביין, היום צעיר אתה מחר תזקין, כן רק היום בזול ומחרתיים, על הסכין, על הסכין״.
