פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אמנות בזבל או קפקא ברברס.

"אמנות בזבל" או קפקא ברברס.

פרופ. עמיה ליבליך | 23/1/2011 | הרשמו כמנויים


חברה לקחה אותי לסרט דוקומנטרי בסינמטק שנקרא "אמנות בזבל". דומני כי סרט זה מוצג גם לעיתים במזבלת חיריה, העוברת תהליך של שיקום. אודה ולא אבוש, לא ידעתי מה אפיק מבילוי זה, ובצחוק אמרתי בכניסה "איזה מזל שלא מעבירים בקולנוע גם את הריח". (בסרט מציינים הצלם ועוזרו כי לריח מתרגלים אחת-שתיים...) בסופו של דבר אני ממליצה לכל אחד למצוא סרט זה, לצפות בו ולחשוב מה הוא אומר לנו. עבורי זה היה מעשה ניסים: מתוך הררי הזבל מפציעים בני אדם במלוא הדרם.
הסרט עוקב אחר פרויקט צילום מיוחד במינו של הצלם המצליח ויק מוניז. הצלם, ממוצא ברזילאי, שזכה להצלחה אמנותית ומסחרית גדולה, וחי בניו יורק, חוזר לשולי העיר ריו דה ז'נירו לצלם בה נופים אנושיים במזבלה הגדולה בעולם. אופס - כפי שמתקן אחד הגיבורים את המראיין בטלויזיה, זוהי איננה מזבלה - אלא אתר מיחזור הגדול בעולם. ניחא.
במקום עובדים עשרות או מאות פועלים ופועלות המלקטים פריטים מסויימים בזבל ששופכות משאיות לאתר באופן רציף. יש האוספים בקבוקי פלסטיק או פקקים, ויש האוספים פסולת נייר או מתכת ועוד ועוד עשרות קטיגוריות של חומרים למיחזור. משאיות פורקות את הפסולת של העיר בערימות ענק, והפועלים שורצים בזבל יום ולילה, עושים במלאכה. באפודי פלסטיק זוהרים מעל בגדיהם המזוהמים הם ניראים כחרקים גדולים הנוברים באשפה, ולא כבני אדם. (בעולם מתוקן יותר ימיינו האזרחים את הזבל שלהם לקבוצות אלה ישר בבית או ברחוב, כך שלא יצטרכו למיין אותו יחד עם הפסולת הרטובה שאינה בת מיחזור במזבלה. אבל זה אינו הנושא בסרט ואף לא ברשימה זו).
ברור שזוהי עבודה קשה, בזויה ומסריחה. מי האנשים העוסקים בה? ויק מוניז יוצא לבדוק. הוא מקדיש שנתיים לשהות במזבלה, דרך הכרות עם המקום, נוהליו ועובדיו, בניית האמון בינו לבין הפועלים, ביקורים בשכונת הצריפים שלהם, עד לעיצוב הצילומים המבויימים שלו, שכוללים מראה דיוקן של כמה מהפועלות והפועלים בשילוב עם חומרי המזבלה עצמם. התוצאה העיקרית בעיני היא ההומניזציה של אנשים שאנו נוטים לראות כשקופים ובלתי קיימים. תוצאה מישנית היא יצירות אסטתיות שנמכרות בעשרות אלפי דולרים, כסף שמוניז תורם לקהילה שצילם.
הסרט כפי שהבנתי אותו בא להציג שתי טענות חשובות: האחת - אמנות יכולה לצמוח בכל הקשר, והשניה - גם פרט אחד יכול לעשות שינוי בעולם. שתי הטענות מתקשרות דרך האדם – הוא האמן היוצר אמנות מזבל, והוא היחיד המסוגל להוביל שינוי לרבים. אכן, ויק מוניז מצטייר בסרט זה כגיבור תרבות. כמי שמאס בחומרנות (ממנה צבר די) והוא מעוניין עתה לתרום לחברה לא פחות מאשר להצליח. הוא לא רק אמן גדול ומקורי, אלא אדם שמסוגל ליצור קשר משמעותי עם הזולת גם מעבר לתהומות המעמד. דרך עיניו מקבלים פועלי זבל שאנו נוטים לאיין זהות של בני אדם צבעוניים בשלושה ממדים. הנשים נעשות יפות. הגברים - מלאי השראה. האנשים מספרים לו קטעים מסיפורי החיים שלהם, על הרע והטוב שבהם, ומגלים לו את חוכמת החיים שצברו בזבל. מול חברה שבה רבים מהגברים סוחרי סמים והנשים פרוצות, מדברים הגברים על גאוותם בעבודתם הקשה, והנשים – על ילדיהן. הקשרים שהוא יוצר איתם ניראים אוטנטיים, וביקוריו במקומות המגורים הדלים שלהם ניראים כביקורי חברים של ממש - אם כי אין מנוס מהידיעה שצולמו לסרט, וזה אינו המצב הטבעי לאשורו.
כאשר פועלי המזבלה מדגמנים לויק מוניז בסטודיו שהקים סמוך לאתר, הם חווים עבודה מסוג אחר לגמרי, באמנות ולא בזבל, במרומי הסולם התרבותי ולא בתחתיתו. ברור שהיו רוצים להישאר בתפקיד זה ולא לחזור לעבודתם הקשה לעולם. ויק מוניז לוקח אחדים מהם למכירה פומבית של עבודותיו בלונדון, ואת כולם – למוזיאון המציג אותן בברזיל. אנו רואים אותם רחוצים ולבושים היטב, משתלבים בקהל היפים והיפות הבאים לפתיחת התערוכה. כבר אינם חרקים. (מעין סיפורו הידוע של קפקא על המטמורפוזה ברברס.) ברור כי נוכחותו של האמן בחייהם היא הזדמנות פז המביאה אותם לחוות דברים שלא היו קורים להם בתנאים הרגילים. לאחדים מהם זהו שינוי ממשי במסלול החיים.
כמו רבים מהצופים חוויתי בסרט רגעי התרגשות רבים. מצאתי קוים משותפים לא מעטים בין מעשה האמנות שלו ועבודתי כחוקרת באמצעות סיפורי חיים. העובדה שויק מוניז חוזר ומספר כי גם הוא ברזילאי, וגם הוא היה פעם עני מרוד, יוצרת גשר בינו לבין ה"נחקרים" שלו. אולי על ידי כך הוא לא לגמרי "אחר" בעיניהם, והם לא אחרים בעיניו. בניית תשתית של שותפות היא לרוב אבן פינה גם בעבודתי. איני מצלמת אנשים, אלא מראיינת אותם ומספרת בספרי ובמאמרי את סיפוריהם. אני משתדלת להסוות אותם, אם זוהי בקשתם. ואולי היה דווקא הוגן יותר להראות אותם בזהותם המלאה? אך שאלת השאלות שאני תמיד שואלת את עצמי, ועלתה גם בסרט, היא האם ניתן לראות בעבודתי ניצול של המספרים והמספרות? או אולי זוהי השמעת קולם בציבור? מה "יוצא" להם מהחשיפה? האם גם הם נשכרים באופן כלשהו מן הראי שהאמנות או הכתיבה מציבות לנגד עיניהם?
כאמור, ויק מוניז מפצה את הפועלים שצילם בכך שהוא מחזיר אליהם את הרווחים מעבודת הצילום שלו. בכספים שהוא מעביר אליהם נבנית ספרייה לילדים, נפתחת כיתה בבית הספר. זה אינו מהפך טוטאלי עבורם, אבל בכל זאת תרומה של ממש. אולם, סיום מרגש מאוד של הסרט הוא כאשר ויק מוניז נותן לכל אחד מהדוגמנים-פועלים שצילם רפרודוקציה ממוסגרת של העבודה שבה הם מצולמים לתלייה בביתם. באחת הבקתות הוא עצמו מוציא מקדחה, תוקע מסמר, ותולה את התמונה על הקיר לראווה. על הכתלים הקטנים, הדלים, בבתיהם המטים לנפול, מופיעה יצירת האמנות כמעין קריאת תגר: זוהי אני, תיראו אותי, אני יפה ומעניינת! גם אני זכיתי בהתרגשותם של רבים מהמספרים שלי שאמרו – האמנם זה אני? הסיפור שלי? ואני בספר? יקראו עלי? מישהו ימצא בזה עניין? כן, כן, אני עונה. רגעים יקרים מפז בחיי החוקר, הממתנים דילמות שאין להן פיתרון מושלם בעבודה נרטיבית עם בני אדם.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

קבוצת ספרים צבעוניים מונחת כבר ימים אחדים על שולחני, לפי צורתם אלה ספרי ילדים. לא, אין המדובר בשבוע הספר...
'סוף פגישה בלי פלוטו מותר להשאיר את השער הכחול פעור מי ילקט את הפירורים? מטאטא חדש.' פוטו הכלב שלי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

mor amormor amor24/1/2011

מרגש מאוד.. באשר לשאלה "מה יוצא להם מהחשיפה" אם בכלל, אני מאמינה שכל מי שמספר את סיפור חייו- בין אם זה מול המצלמה של מוניז, או מול חוקרת ומראיינת- מוצא בכך איזושהי חשיבות ומשמעות. מעבר לפורקן הנפשי שבשיתוף הבעיות והחוויות, יש בזה מין רצון להראות מי אני ומה אני באמת, מה אני "שווה". הנה אני-האמיתי, תעריכו אותי, תכבדו אותי, תבינו אותי. ואולי עכשיו הכל ייראה אחרת.

אורית גודקאראורית גודקאר23/1/2011

כל פעם מחדש. אני נהנית לקרוא את הפוסטים, כל אחד נגיעת חיים ממקום אחר קצת, וכולם כאחד מספרים את העושר החוויתי והאישי, תודה!